בוהמה: כינוי

שורש המילה במאה ה-15, כשמלך בוהמיה, זיגמונד, שהיה מרוצה מפועלם של הצוענים בהכנת חרבות וקני רובים עבור צבאו, העניק להם זכויות שונות ואף צייד אותם בתעודות שאיפשרו להם לנוע בארצות מערב אירופה. צוענים שהגיעו עם תעודות של בוהמיה לצרפת כונו שם, בין שאר כינויים (לדוגמה, Tsiganes או Romanichals) "בוהמיינים". הקהילה הצוענית בצרפת נרדפה קשות וממושכות, והחקיקה לאורך השנים הטילה עונשים כבדים על מי שהוגדר "נווד" או "בוהמייני".

בתחילת המאה ה-19 החל המונח לשמש, במקביל, לציון אדם נווד, נטול שורשים, ונעדר הכנסה קבועה. אצל כותבים כאנרי מירז'ה או אונורה דה בלזאק, שניים שעסקו ב"בוהמיה" תוארו הבוהמיינים כמי שאינם מחזיקים במקצוע מוגדר, או שמשלח ידם האמנותי אינו נחשב בעיני החברה מקצוע ראוי, שהכנסתם נתונה לתנודות חריפות, נוכלים לעת מצוא, גאונים נסתרים או אף פושעים.

דימוי כפול זה של הבוהמיינים - יצירתיים, צעירים, נוודים, בעלי הכנסה מפוקפקת לפרקים; ובהכללה: היפוכו של הבורגני - נותר בעינו, ושימש בהתייחס גם לגלגולים מאוחרים יותר של בוהמה, כמו הבוהמה האמנותית של הרבע השלישי של המאה ה-19 ושנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 בצרפת, בהתייחס ל"דור הביט" בשנות החמישים, להיפים בשנות השישים, וכדומה. לעיתים קרובות נקשר אורח חייהם של אנשים בוהמיים בשתיית משקאות חריפים, שימוש בסמים ומתירנות מינית. רבים מהיוצרים החשובים ביותר של המאה ה-20 נחשבו (בעיני עצמם או אחרים) בוהמיינים.

קהילות בוהמה פרחו בערים מסוימות בתחילת המאה ה-20, ובמיוחד בשכונות ספציפיות: שוואבינג במינכן; מונמרטר ומונפרנס בפריז; גריניץ' וילג' בניו יורק; נורת' ביץ' והייט-אשבורי בסן פרנסיסקו; סוהו, פיצרוביה וצ'לסי בלונדון. "בוהמות" מודרניות ניתן למצוא באמסטרדם שבהולנד; בווילנה, בירת ליטא; בקטמנדו, בירת נפאל; ובצ'אנג ראי שבתאילנד. בישראל, מרכז הבוהמה שוכן מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 בעיר תל אביב, כשלצידו, בתקופות שונות, מרכזים בוהמיים גדולים בצפת, בעין הוד ובירושלים.

שירו של שארל אזנבור "לה בוהם" מספר על צייר מזדקן הנזכר בחיי הבוהמה שחי כאמן צעיר, רעב אך מאושר, במונמרטר שבפריז.

•   גליה יהב, האם יש דבר כזה "בוהמה" במאה ה-21?, באתר הארץ, 9 במרץ 2015