פרופסור סר איאן קרשו (באנגלית: Ian Kershaw; נולד ב-29 באפריל 1943) הוא היסטוריון בריטי, שנודע בביוגרפיות שחיבר על אדולף היטלר.
איאן קרשו, 2012 | |
לידה | 29 באפריל 1943 (בן 80) אולדהאם, הממלכה המאוחדת |
---|---|
מדינה | הממלכה המאוחדת |
מקום מגורים | מנצ'סטר |
השכלה |
|
מעסיק | אוניברסיטת שפילד, אוניברסיטת נוטינגהאם, אוניברסיטת מנצ'סטר |
השקפה דתית | נצרות קתולית |
בן או בת זוג | Betty Kershaw |
פרסים והוקרה |
|
קרשו נולד באולדהם שבאנגליה. ראשית הכשרתו כהיסטוריון התמקדה בימי הביניים, עת למד באוקספורד ובאוניברסיטת ליברפול, ואת תאריו בהיסטוריה מודרנית והיסטוריה של ימי הביניים קיבל מאוניברסיטת מנצ'סטר, כאשר פנה להיסטוריה גרמנית בשנות השבעים. כיהן כפרופסור אורח בשנים 1983–1984 באוניברסיטת רוהר בוכום, כיהן בשנים 1987–1989 כפרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת נוטינגהאם, מכהן משנת 1989 כפרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת שפילד. תלמידו הבולט של ההיסטוריון המערב גרמני מרטין ברושאט, שתפישותיו וניתוחיו השפיעו עליו רבות. על פועלו בחקר ההיסטוריה הגרמנית קיבל תואר אבירות בשנת 2002 מהמלכה אליזבת השנייה.
בשנות ה-70 השתתף קרשו בפיתוח "פרויקט בוואריה" של מרטין ברושאט. במהלך תקופה זו הוא כתב את ספרו הראשון על הרייך השלישי בשם The 'Hitler Myth' - Image and Reality in the Third Reich, שפורסם לראשונה בגרמנית בשנת 1980 בשם Der Hitler-Mythos : Volksmeinung und Propaganda im Dritten Reich (הספר יצא בעברית בהוצאת דביר, בתרגום דוד שחם). הספר בחן את פולחן האישיות של אדולף היטלר בגרמניה, את קידום הפולחן הזה על ידי יוזף גבלס, את הקבוצות הסוציולוגיות שהפולחן קסם להן, ואת עלייתו ונפילתו של הפולחן.
ספר נוסף שצמח מתוך "פרויקט בוואריה" היה Popular Opinion and Political Dissent in the Third Reich שפורסם ב-1983. בספר זה בחן קרשו את ההתנסות ברייך שלישי של האדם הפשוט בבוואריה, את תגובות האדם הפשוט למשטר הנאצי, הטמעתו את תפיסות המשטר הנאצי ומה הייתה מידת החלחול של תפיסות אלו אל האנשים הפשוטים. קרשו הגיע למסקנה כי רוב הבווארים היו אנטישמים ולא אהדו יהודים. אולם, קרשו גם מציין כי היה הבדל תהומי בין האנטישמיות ה"רגילה" של רוב הבווארים, לזו הקיצונית והבלתי מתפשרת של המשטר הנאצי. קרשו מתעד בספרו כמה מסעות תעמולה בבוואריה שנועדו להגביר את השנאה והאנטישמיות ליהודים, שלא הייתה מספקת בעיני המשטר הנאצי, באזור זה. קרשו מציין כי האווירה הכללית באזור זה הייתה של אדישות לגורלם של היהודים: "הדרך לאושוויץ הייתה רצופה באדישות ולא בשנאה".
כמו מרטין ברושאט, גם קרשו נוקט בגישה סטרוקטורליסטית בניתוחו את המשטר הנאצי. לדעתו, ההשפעה של מבנה המדינה הנאצית הייתה חזקה בהרבה מאישיותו של היטלר, או של כל אדם בודד אחר. הוא מצביע על מבנה זה כהסבר מהותי לדרך התפתחותה של גרמניה הנאצית. קרשו תומך בגישתם של ברושאט והנס מומזן הגורסים שגרמניה הנאצית הייתה אוסף כאוטי של ביורוקרטיות יריבות, הנעולות במאבק מתמיד אחת באחרת. לפי קרשו, המשמעות האמיתית של היטלר אינה נעוצה באישיותו, אלא בתפיסת העם הגרמני אותו. בביוגרפיה שלו על היטלר, קרשו מציג אותו כ"לא-אישיות" המוחלטת, כאדם משעמם, פלקט, שאף ה"גדולה השלילית" שיוחסה לו על ידי יואכים פסט אינה קיימת בו. קרשו שולל את תאוריית "האדם הדגול", ומבקר את אלו המבקשים להסביר את כל ההתרחשויות ברייך השלישי כתוצאה של רצונו ושל כוונותיו של היטלר בלבד. בביוגרפיה זו, מדגים קרשו את כוחו של היטלר, ובעיקר את הדרך בה הגיע לכוח כזה ולשימורו. לדעת קרשו, מנהיגותו של היטלר היא טיפוס אידיאלי/ארכיטיפ של התאוריה של מקס ובר על מנהיגות כריזמטית.
קרשו הביע התנגדות לתזה של ברושאט על "הדיקטטור החלש", כלומר על הרעיון שהיטלר היה יחסית שחקן לא משמעותי ברייך השלישי, אך הסכים עם הרעיון שהיטלר לא שיחק תפקיד משמעותי בניהול היום יומי של גרמניה הנאצית. דרכו של קרשו ליישב פרדוקס זה היא באמצעות התאוריה שלו של "מכוונים לדעתו של המנהיג", משפט שנלקח מנאום של פקיד במנהל הפרוסי ב-1934. לגישתו של קרשו, בגרמניה הנאצית, הן במנהל הציבורי והן בביורוקרטיה של המפלגה הנאצית, פקידים יזמו מדיניות כדי לכוון לרצונותיו לכאורה, של היטלר.
אומנם קרשו מסכים שלהיטלר אכן היו הכוחות של "שליט הרייך השלישי", תזה שמדובריה המרכזיים נמנה קרל דיטריך ברכר, אולם הוא גרס כי היטלר היה "דיקטטור עצל", ושלא היה לו העניין לערב עצמו בניהולה היום יומי של גרמניה הנאצית. נושאים יוצאים מן הכלל הזה, היו מדיניות החוץ, והחלטות צבאיות, נושאים בהם היטלר התערב באופן גובר והולך, החל משנות ה-30 המאוחרות. בכל שאר נושאי המנהל היה לו עניין מועט בלבד. לתפיסתו של קרשו, כל הנושאים הללו הושארו על ידי היטלר להחלטה וביצוע על ידי הכפופים לו.
כך, עבור קרשו גרמניה הנאצית הייתה גם אוטוקרטיה (שלטון יחיד) וגם פוליקרטיה (שלטון רבים). היטלר החזיק בידיו כוח רב, אולם בחר שלא להשתמש בו לרוב. על בסיס יומיומי, הסיעות היריבות בתוך המדינה הנאצית, לחמו אחת באחרת וניסו לבצע את רצונותיו הבלתי מוסברים והעמומים של היטלר, וכך, ביצעו פקודות בעיקר תוך "כיוון לדעתו של המנהיג".
במהלך העשור השני של המאה העשרים ואחת כתב קרשאו שני ספרי היסטוריה אשר חרגו מנושאיו הקלאסיים, וסוקרים את אירופה לאורך יותר ממאה שנים. הספר הראשון נקרא בעברית לגיהנום ובחזרה - אירופה – 1949-1914 והשני רכבת הרים - אירופה 1950–2017. ספרים אלו נחשבים למקיפים וכוללים סקירה של מגמות שונות באותם העידנים, מגמות כלכליות ואף סקירה תרבותית. בספרים אלה קרשאו כמעט ולא ערך מחקרים מקוריים חדשים אלא קיבץ מחקרים קיימים והוא אף מציין זאת בפתחו של ספרו. שני הספרים תורגמו לעברית.
יצא בעברית בשם הכרעות גורליות, הוצאת עם עובד, 2009, תרגמה כרמית גיא.
This article uses material from the Wikipedia עברית article איאן קרשו, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.