אותיות השימוש

אותיות השימוש הן: ב, ה, ו, כ, ל, מ, ש.

כל אחד מעיצורי מש"ה וכל"ב מלווה בתנועה, אשר משתנה בתנאים מסוימים, כפי שיפורט בהמשך. בנוסף, למילה מסוימת יכולה להצטרף יותר מאות שימוש אחת. לדוגמה: והכובע, לכשיתעורר.

את אותיות השימוש ניתן לסדר כראשי תיבות שישמשו כעזר זיכרון: מש"ה וכל"ב, סימן הנשען על שניים מגיבורי נדודי בני ישראל במדבר, משה וכָלֵב.

• ה"א הידיעה - האות ה"א הבאה לפני שמות, כדי להורות על כך שהם ידועים ומפורשים. למשל: הבית והילד.
  • ה' הידיעה מנוקדת בדרך כלל בפתח כשבאות הבאה אחריו דגש חזק. כאשר האות הבאה היא אות גרונית (אהחע"ר) אין דגש חזק וחלים שינויים בניקוד האות ה"א.
  • כאשר נוספות למילה כמה אותיות שימוש, אות ה' הידיעה נבלעת בתוך אותיות כל"ב וניקודן יהיה לפי כללי ה' הידיעה.
• ה"א השאלה - האות ה"א הבאה לפני שם או פועל להבעת שאלה או תמיהה. למשל:
  • הרצחת וגם ירשת?
  • הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?
• ה"א המגמה - האות ה"א בסוף מילה לציין מקום למשל:
  • "הלכתי ירושלימה" במקום: "הלכתי לירושלים".
• וי"ו החיבור - האות וי"ו הבאה להורות על חיבור וצירוף של דברים או פעולות. לאות ו' שימושים רבים נוספים כגון: ברירה, תנאי, תוצאה ועוד, אך הוספה הוא השימוש הנפוץ ביותר. למשל:
  • אני ואתה נשנה את העולם.
  • כאשר יש רשימה של מילים במשפט, נהוג לסמן פסיק לאחר כל מילה פרט לזו שלפני האחרונה ברשימה וו' החיבור תצורף רק למילה האחרונה. לדוגמה: רצתי, נפלתי והתגלגלתי.
  • ו' החיבור מנוקדת בדרך כלל בשווא נע כתוצאה של חיטוף. עם זאת, לפני העיצורים השפתיים בומ"פ או אותיות המנוקדות בשווא, התנועה של ו' החיבור משתנה לשורוק כתוצאה מהידמות, והעיצור וי"ו נאלם (אינו הגוי). זאת פרט לאות י' המנוקדת בשווא, אשר לפניה ו' החיבור תנוקד בחיריק מלא (העיצור יו"ד נאלם). בנוסף, לפני חטפים חלה הידמות לתנועת החטף של האות שאחרי ו' החיבור.
  • הדגש הקל המופיע באותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה יוסר כאשר מצטרף אליה ו' החיבור. זאת משום שאז הן כבר אינן נמצאות בראש מילה ו-ו' החיבור אינה מנוקדת בשווא נח. בעברית המודרנית, שינוי זה משפיע רק על הגייתן של האותיות ב', כ' ו-פ'.
• וי"ו ההיפוך - האות ו' הבאה להורות על היפוך הזמן של הפועל (מעבר לעתיד או מעתיד לעבר). שימוש זה נפוץ במקרא. מקורה, ככל הנראה, במילית הקדומה "ונ", דבר המשתמר בדגש העוקב לו"ו (ונ יאמר > ויּאמר), ומילית זאת התקיימה באוגריתית, במצרית קדומה וביקטנית (שפה ערבית דרומית). דוגמאות:
  • ויאמר (=הוא אמר),
  • הנני והלכתי (=ואלך).
  • ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשו את הבכורה (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד).

 

• שי"ן השעבוד / הזיקה - אות זו מחליפה את המילית "אשר". מטרתה להורות על זיקה בין מילים שונות:
  • הספר שקראתי,
  • הבית שקניתי.
• אותיות היחס בכל"מ - אותיות אלה מצטרפות אל שמות ופעלים בהוראות שונות: כמו, בזמן, בתוך, לציון מטרה, להוראת מקום, זמן וכדומה. דוגמאות:
  • במשמעות מקום: בעודני ביער; במשמעות שימוש: משתתפי הכנס דיברו בגרמנית, באנגלית, בצרפתית וברוסית; במשמעות בתוך: הניח את החפץ בקופסה; במשמעות זמן: בחצות הלילה, בשבע וחצי; במשמעות אמצעי: הרי את מקודשת לי בטבעת זו.
  • במשמעות מגמה (יעד): הלכתי לחבר (מקצרת את המילית "אֶל"); במשמעות שייכות: הבית אשר לאביך.
  • דמיון: כמעוף הפרפר; זמן: כחצות הלילה; שוויון: כמוני כמוך, כעמי כעמך; בערך: כחמישים אחוזים.
  • מקור: מרחוק ומכאן. חלקיות: אחת מאלף; השוואה: גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה.

אותיות בכל"מ מצטרפות גם לצורת המקור הנטוי. כיום נהוג להשתמש רק באות ל' לפני מקור נטוי (שם הפועל).

לעיתים מצטרפות למילה אותיות שימוש אחדות, למשל: "וכשקראתי".

אחרי אותיות השימוש מש"ה ישנו מכפל המסומן בדגש חזק. מכפל זה נוצר בעקבות תהליך של הידמות. בהגייה הישראלית המודרנית הדגש משפיע רק על אופן הגייתם של האותיות ב', כ', ו-פ'..

בכתיב המנוקד מסומן דגש חזק אחרי אותיות מש"ה בכל מקרה פרט לעיצורים גרוניים, שאינם נכפלים. במקום זאת יש לפעמים שינויים בתנועות שלפני אותיות גרוניות, כמו למשל תשלום דגש. העיצורים הגרוניים יכולים לעיתים להשפיע על הניקוד של אותיות השימוש מ"ם ו-ה"א הבאות לפניהן.

אותיות כל"ב מנוקדות באופן דומה לוי"ו החיבור כאשר הן מתקשרות לשם עצם לא מיודע, פרט לתנועת שורוק הייחודית לו' החיבור ולא נראית באותיות אלו. כלומר, בדרך כלל הן תנוקדנה בשווא נע כתוצאה של חיטוף. עם זאת, לפני חטפים חלה הידמות לתנועת החטף של האות שאחרי אות השימוש כל"ב. בנוסף, לפני כל האותיות המנוקדות בשווא, אותיות כל"ב תנוקדנה בחיריק.

כשאותיות כל"ב מתקשרות לשם עצם מיודע, ה"א הידוע נעלמת, אך התנועה והמכפל שלה נשארים. במקרים אלו אותיות השימוש תנוקדנה על פי רוב בפתח או קמץ. כמו כן, בעקבות הישארותו של המכפל של ה' הידוע האותיות ב', כ', ו-פ' תיהגנה באופן פוצץ ולא חוכך. כאשר שם העצם מיודע וכולל מילת קניין, תנוקדנה אותיות השימוש בשווא, וזאת על מנת להימנע מיידוע כפול (למשל ב+חלוני = בחלוני, ה'ב' תנוקד בשווא).

ישנן אותיות אשר נוספות לאותיות השורש של המילה ומהוות חלק מהתבנית שלה. אילו הן מוספיות שאינן אותיות שימוש.

• אית"ן - אותיות אלה באות לפני פועל בעתיד להוראת הכינויים שלי. למשל: אמצא, ימצא, נמצא ותמצא.
• תימהו"ן - אותיות אלה באות אחרי פועל בעבר להוראת הכינויים השונים. לדוגמה: ביצעתי, כתבתן, אכלתם, קנתה, קנינו.
• הכנוי"ם - אותיות אלו באות לסמן את הגופים בנטיות השונות: ידך, ידי, ידו, ידן, ידם; בקרני, בקרו, בקרם וכו'.

אותיות השימוש בכתב העברי נכתבות ללא הפרדה מהמילים אחריהן. מצב זה יוצר בעיות הבנה רבות, והקורא נאלץ לקרוא לפעמים שוב ושוב משפטים כדי להבין את הכתוב. דוגמאות: "הנשיא היה בבון", "חשד: פקח העיר לצעירים שעשו "על האש" באנדרטה באשדוד - והותקף", "מתפללים שיפרו הנחיות יפוזרו, לא ניכנס לבתים" ועוד. הבלבול הזה עתיק מאוד. כך למשל אף נוצרה המילה "צקלון" כיוון שלא הבינו שהבי"ת ש"בצקלונו" מ"וכרמל בצקלנו" (מלכים ב׳ ד, פסוק מב) שורשית היא. רק כשגילו את השפה האוגריתית שהיא שפה אחות לעברית ומצאו בה את המילה הבינו את הטעות.[1] לכן בהצעות הליטון שהיו בעבר הפרידו את האותיות. כך עשו זאב ז'בוטינסקי בספרו ללימוד עברית "תרי"ג מילים", מיכאל אבינור בכתב הכרמלי ואיתמר בן אב"י בעיתונו "השבוע הפלשתיני'. גם הבלשן עוזי אורנן בתקן לליטון שלו ISO 259 מפריד את אותיות השימוש. עוזי אורנן גם הציע להפריד את אותיות השימוש בכתב העברי, אבל הצעתו לא זכתה לתמיכה.

• מוספית
• אם קריאה
• דקדוק עברי - מונחים
• סימני כתיב

• "תקציר הדקדוק העברי" עמוד 922 בספר "המילון העברי המרוכז", אברהם אבן-שושן, הוצאת קרית-ספר בע"מ ירושלים, שנת 1993.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אות שמוש

• קטגוריה: אותיות שימוש ומיליות, באתר האקדמיה ללשון העברית
• ניקוד אותיות השימוש, באתר האקדמיה ללשון העברית