עשרת הדיברות: רשימה של עשרה ציוויים דתיים המופיעה בתורה
עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הם רשימה של עשרה ציוויים דתיים ומוסריים, שכפי המסופר בתורה נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני.
הם נמסרו למשה על ידי אלוהים כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות, ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר ביהדות, בנצרות ובאסלאם.
עשרת הדיברות הן:
- אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
- לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה
- לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
- זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
- כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ
- לֹא תִרְצָח
- לֹא תִנְאָף
- לֹא תִגְנֹב
- לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר
- לֹא תַחְמֹד
טרמינולוגיה
שלוש פעמים במקרא מכונים הדיברות "עשרת הדברים". הכינוי "עשרת הדיברות" הוא המונח הרווח בספרות חז"ל. שם המספר הזכרי "עשרת" מלמד על כך שצורת היחיד התקנית של "דיברות" היא "דִּיבֵּר".
נוסח הדיברות
בספר שמות
הדיברות מופיעים פעמיים במקרא, וקיימים הבדלים בין שני הנוסחים. להלן נוסח עשרת הדיברות כפי שהם כתובים בסיפור מעמד הר סיני בפרשת יתרו שבספר שמות, ומחולקים לפי המסורה היהודית (נוסח):
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.לֹא תִרְצַח.
לֹא תִנְאָף.
לֹא תִגְנֹב.
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
בספר דברים
בפרשת ואתחנן שבספר דברים, בתוך נאומו לעם, מזכיר משה את מעמד הר סיני ומצטט את עשרת הדיברות. ישנם שינויים רבים בנוסח הדיברות בין שני המופעים, וההבדלים העיקריים הם במצוות השבת:
| ספר שמות פרק כ' | ספר דברים פרק ה' |
|---|---|
| (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: (ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: (ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: (יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יב) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: (יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: | (י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו \{מִצְוֹתָי\}: (יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: (יג) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: (יד) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (טז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (יז) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: |
על פי טבלת ההשוואה ניתן לראות שהשינויים העיקריים הם:
- באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה.
- בעניין השבת:
- זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים.
- בספר שמות הבהמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך".
- בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם.
- הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת האל במעשה בראשית וברכתו של היום, בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת האל את ישראל ממצרים מעבדותם.
- בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של האל בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות.
- באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים.
- באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם ביתו של הרֵע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה. וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות.
- בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור.
- בשנים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוהיך".
הסיבה להבדלים
הוגים שונים נתנו הסברים נוספים לכך שיש הבדלים בין הנוסחים.
פרשנויות מסורתיות
הסבר שמופיע במדרש ובתלמוד הוא שהנוסחים השונים נאמרו שניהם על ידי אלוהים בבת אחת במעמד הר סיני. הסבר זה קיבל ביטוי כשיבוץ בפיוט לכה דודי של רבי שלמה אלקבץ "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד / הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְּיֻחָד".
הסבר נוסף מופיע בתלמוד, לפיו הנוסח שבספר שמות הוא הנוסח שנכתב בתחילה בלוחות הברית, לעומת הנוסח שבספר דברים שהוא הנוסח שנכתב בלוחות השניים, שנכתבו לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל.
הסבר שלישי לפי המסורה, מצוי בתלמוד הבבלי ונשנה בקבלה ובחסידות, שספר דברים כולו הוא "שורש" התורה שבעל-פה והוא למעשה פירוש לשאר התורה, וכך גם הדברות בפרשת ואתחנן, הן פירוש לדברות בפרשת יתרו.
הפרשן אברהם אבן עזרא כתב כי הביטוי "כאשר ציווך ה' אלוהיך" שמופיע בספר דברים, מלמד על כך שהנוסח שם לא נועד להיות ציטוט מדויק של עשרת הדיברות שבפרשת יתרו.
הסברים מודרניים
חלק מחוקרי המקרא הסיקו מן ההבדלים בין הנוסחים שבמקור נכתבו כל עשרת הדיברות בצורה קצרה ותמציתית, והאריכות נוספה בשלבים מאוחרים יותר. דוגמה להצעה מחקרית לשחזור הנוסח המקורי של הדיברות היא:
אנוכי ה' אלהיך; לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני; לא תעשה לך פסל; לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא; זכור את יום השבת לקדשו; כבד את אביך ואת אמך; לא תרצח; לא תנאף; לא תגנוב; לא תענה ברעך עד שקר; לא תחמוד.
בנוסח השומרוני
בעשרת הדיברות נמצא ההבדל המשמעותי ביותר בין נוסח שומרון של התורה, המשמש את קהילת השומרונים, לבין נוסח המסורה. בספר השומרוני כתובה מצווה נוספת בסוף הרשימה, והיא נחשבת על ידי השומרונים לדיבר העשירי. אחרי רשימת הדיברות המקובלת, נכתב בספר השומרוני קטע נוסף המורכב משני קטעים שנלקחו מספר דברים (י"א, כ"ט–ל', כ"ז, ד'–ח') שכולל את הציווי לכתוב את דברי התורה על מונומנט עשוי אבנים: "והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל ארץ הכנעני אשר אתה בא שמה לרשתה, והקמת לך אבנים גדלות וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד, וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בהרגרזים (כך כותבים השומרונים את שמו של הר גריזים; בכתוב המקביל בנוסח המסורה: "בְּהַר עֵיבָל"), ובנית שם מזבח לה' אלוהיך מזבח אבנים. לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוהיך, וזבחת שלמים ואכלת שם. ושמחת לפני ה' אלוהיך, ההר ההוא בעבר הירדן, אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלון מורא, מול שכם". (ספר 'ואלה שמות' פרק כ', פסוקים 17א-17ו).
דיבר נוסף זה מהווה בסיס לאמונתם שהר גריזים נבחר להר שלגרסתם בחר בו ה' לבנות עליו את המקדש.
פרשנות הדיברות ביהדות
- א. אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים
ערך מורחב – אמונה באלוהים (יהדות)
הפרשנים דנו רבות מדוע לא מדובר בפסוק באלוהי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוהי ישראל המוציאם ממצרים. ריה"ל ראה בזה התייחדות לאומית של ישראל כעם בחירה, פרשנים אחרים ראו את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בשל העובדה שאלוהים שחררם מבית עבדים.
- ב. איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה
- ערך מורחב – איסור עשיית פסל
איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם. לעומת התרבות האלילית שהייתה ברובה פלורליסטית ופנתאיסטית, מתגלה היהדות כדת מונותאיסטית מובהקת, שבה לאל אין ביטוי גשמי ייחודי.
- ג. איסור על נשיאת שם יהוה לשווא
- ערך מורחב – לא תישא
חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להישבע בשמו של ה' לשווא או להזכיר את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בו איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.
- ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל מלאכה
- ערך מורחב – שבת
הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה, וזיכרון יציאת מצרים. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.
- ה. כיבוד הורים
- ערך מורחב – כבד את אביך ואת אמך
השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים על אדמת ארץ ישראל. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם, ואף מחנכים אותו לאמונה באל אחד.
- ו. איסור רציחה
- ערך מורחב – לא תרצח
איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בפרשת נח. הקיצור באיסורים החברתיים בולט ומייחד אותם. על פי הרשב"ם רציחה היא גרימת מוות לזולת ללא סיבה, לעומת הריגה שכוללת גם גרימת מוות עם סיבה וגם ללא סיבה. גם החזקוני מבדיל וסובר כי רציחה היא גרימת מוות שלא כדין, לעומת הריגה שכוללת נטילת חיים כדין ושלא כדין. על פי הפרשנים לא רק רציחה ישירה אסורה אלא גרימת מוות של אדם באמצעות אמירה או הימנעות מנתינת עדות שתציל את חיי הזולת.
- ז. איסור ניאוף עם אשת איש
- ערך מורחב – לא תנאף
הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות, כמעט כמו רציחה, מפני שהוא מחלל את הנישואין והמשפחה ומקפדן. על פי רשי ורמב"ן מדובר רק באשת איש. לעומת זאת על פי אבן עזרא, ספורנו וחזקוני מדובר בכל איסורי העריות.
- ח. איסור גנבה
- ערך מורחב – לא תגנוב
על פי פרשנות חז"ל מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגנבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"א).
- ט. איסור עדות שקר בבית משפט
- ערך מורחב – לא תענה ברעך עד שקר
עדות שקר עלולה לגרום למותם או גזלתם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.
- י. איסור לחמוד את רכוש הזולת
- ערך מורחב – לא תחמוד
איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאוות לרכוש הזולת, וכן לחשוק באשתו. יש מן הפרשנים (חזקוני) שסברו שהחמידה איננה רק הרהור סתמי העולה בלבו של האדם לרצות ברכוש הזולת, אלא כוללת תכנון וחרישת מחשבות להעביר את רכוש הזולת אליו. איסור החמידה הוא החותם של הלוח השני, כי הוא למעשה עלול לגרום לעבור על ארבעת הדיברות הקודמים: ניאוף, רצח, עדות שקר וגנבה.
חלוקת הדיברות לקבוצות
חמשת הדיברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.
שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון, ואילו כל השאר בגוף שלישי, דבר שגרם לחז"ל לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לעם ישראל מפי ה', והשאר נאמרו למשה שמסר אותם לישראל. הדיבר הראשון והדיבר האחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה. הפרשנים האריכו כדי לבאר כיצד ניתן לצוות להאמין, ולצוות שלא לחמוד.
לפרשנותו של המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) החלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש מעבר מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה. חמשת הדיברות הראשונים הם בהקשר האלוהי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי. כך למשל, הדיבר הראשון במערכה הראשונה ("אנוכי ה'") הוא על עצם האמונה באלוהים ועצם קיום האל בעיני האדם והאיסור על "רציחתו"; כנגדו ניצב הדיבר השישי "לא תרצח" (שהוא הראשון במערכה השנייה), הנוגע לעצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם.
מאפייני הדיברות
הציוויים נאמרו כחוקים אפודיקטיים שאינם מותנים בנסיבות מיוחדות כל שהן, הם מנוסחים בלשון נוכח ורובם מנוסחים בדרך שלילה. הציוויים מציינים את תביעתו של אלוהים מבני עמו הבאים עמו בברית, בקביעת תנאים המחייבים את כל אחד מהם.
הפסוקים הראשונים בעשרת הדיברות כתובים כדיבור אלוהי בגוף ראשון: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך", "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "אנוכי ה' אלוהיך אל קנא". לעומת זאת, מהדיבר העוסק בנשיאת שם ה' לשווא והלאה הדיברות מתייחסים לאלוהים בגוף שלישי: "אשר ישא את שמו לשווא", "ששת ימים עשה ה'", "ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". על פי זה נאמר בתלמוד שהפסוקים הראשונים נאמרו ישירות מפי אלוהים, בניגוד לדיברות הבאים. פרשנים מאוחרים יותר ביארו שהכוונה היא שבדיברות הבאות הם רק שמעו שאלוהים מדבר עם משה בלי שהבינו מה נאמר, ולאחר מכן משה אמר לעם מה אמר לו אלוהים. ויש אומרים שכל הדיברות נאמרו לישראל, והעובדה שהדיבר השלישי, הרביעי והחמישי מנוסחים בגוף שלישי אינה מעידה על כך שלא ה' אמר אותם, שכן ישנם מקרים רבים בהם ה' מדבר על עצמו בגוף שלישי.
חלוקת הדיברות
חלוקת הדיברות לעשרה
במקרא נאמר כמה פעמים שמספר הדיברות הוא עשרה ("עשרת הדברים"), אולם החלוקה המדויקת לעשרה אינה חד-משמעית. ניתן להצביע באופן מובהק על תשעה דיברות מובחנים בלבד, וניתנו פרשנויות שונות איזהו העשירי. תשעת הדיברות המובהקים הם: איסור עבודה זרה, איסור נשיאת שם ה' לשווא, שבת, כיבוד אב ואם, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד.
.jpg)
החלוקה לפרשות פתוחות וסתומות בנוסח המסורה מחלקת את עשרת הדיברות לעשר פרשיות, כשהפרשיה הראשונה מתחילה ב'אנכי ה' אלוהיך' ומסתיימת ב'ולשומרי מצותי', והפרשיה התשיעית, "לא תחמוד בית רעך", מסתיימת באמצע הפסוק ואחריה מופיעה הפרשיה העשירית, הפותחת במילים: "לא תחמֹד אשת רעך" (כך בפרשת יתרו. בפרשת ואתחנן הנוסח הוא כאמור "ולא תתאוה" כך שההבדל בין הפרשיות בולט יותר). חלוקת נוסח המסורה היא גם החלוקה שהתקבלה על הנצרות הקתולית. לעומת זאת, הנצרות הפרוטסטנטית מחלקת את המצווה הראשונה לשניים: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ו"לא תעשה לך פסל". הפרשנות המקובלת ביהדות שונה מהפרשנות העולה לפי נוסח המסורה - כמו גם משתי הפרשנויות הנוצריות, ורואה את ההקדמה לדיברות כדיבר נפרד: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מוני המצוות ראו בהקדמה זו את המצווה להאמין באלוהים.
המספר עשר חוזר על עצמו כמה פעמים: על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. בספרות הקבלה מתואר שהעולם מונהג בעשר ספירות. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות זאת, מספר ה"לאוים" (איסורים) חוזר בעשרת הדיברות 12 פעמים ועל פי הצעתו של הרב יואל בן נון ניתן להראות את חלוקת המצוות באופן ברור יותר באמצעותם. על פי חלוקת האיסורים לשישה על כל לוח, ששת הלאווים הראשונים נותנים מסגרת למצוות שבין האדם לאל, וששת האחרונים למצוות שבין אדם לחברו. זאת במקביל לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח, שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.
החלוקה לפסוקים
ישנן שתי מסורות יהודיות שונות בנוגע לחלוקת עשרת הדיברות לפסוקים. המסורת הבבלית מחלקת את הדיברות לעשרה פסוקים, המתאימים לחלוקה היהודית של עשרת הדיברות, אך בכך יוצרת פסוקים חריגים באורכם – פסוק אחד בן 64 מילים ושניים בני 50 מילים, ולעומת זאת שלושה פסוקים בני 2 מילים בלבד. בניגוד לכך, המסורת הארץ-ישראלית מחלקת את הדיברות לשנים עשר משפטים בעלי אורך רגיל. חלוקה זו מחברת בפסוק אחד את ארבעת הדיברות הקצרים: "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר", ולעומת זאת הדיברות הארוכים מורכבים בה מכמה פסוקים נפרדים. בחלוקה זו, הפסוק הראשון, שמתחיל ב"אנוכי ה' אלוהיך", כולל גם את מה שנחשב במסורת היהודית לתחילת הדיבר השני: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".
הבדלי טעמים
המסורות השונות בחלוקה לפסוקים הובילו גם לשתי מערכות נפרדות של טעמי המקרא המתאימות להן. כבר בכתבי היד העתיקים של התנ"ך, מסומנות שתי מערכות הטעמים בבת אחת על גבי אותן האותיות, דבר שגרם בהמשך לטעויות ושיבושים שחדרו לחלק ממהדורות הדפוס. בשלב מאוחר יותר נעשה מקובל שבגוף הספר מודפסים הטעמים המתאימים לחלוקה לשנים עשר פסוקים, ובסוף הספר הדפיסו את הפסוקים שוב לפי החלוקה לעשרה פסוקים. החלוקה שבגוף הספר נתכנתה "הטעם התחתון", ואילו החלוקה לעשרה פסוקים מכונה "הטעם העליון" כינוי המרמז על מערכת חריגה של טעמים שהאריכות הייחודית של הפסוקים מצריכה. בפועל, חלוקת הפסוקים על פי ה"טעם העליון" מחלקת את עשרת הדברות לתשעה פסוקים, כאשר הפסוק הראשון פותח ב'אנכי ה' אלוהיך' ומסיים ב'ולשומרי מצותי'; השני - נשיאת שם ה' לשווא; השלישי - השבת; הרביעי - כיבוד ההורים; החמישי - איסור רצח; השישי - איסור ניאוף; השביעי - איסור גנבה; השמיני - איסור עדות שקר; והתשיעי - איסור חימוד.
עשרת הדיברות נקראים בקריאת התורה בבית הכנסת שלוש פעמים בכל שנה – בקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ופעם שלישית בקריאת התורה בחג השבועות, שבו קוראים את סיפור מעמד הר סיני מספר שמות. מנהג הספרדים לקרוא תמיד לפי "הטעם העליון", אך ברוב בתי כנסת האשכנזים קוראים בטעם העליון רק בקריאת חג השבועות, ובקריאת פרשת השבוע בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קוראים על פי הטעם התחתון. מנהג האשכנזים נזכר לראשונה במאה ה-13 בפירוש החזקוני לספר שמות.
מעמדם של עשרת הדיברות ביהדות
בהלכה היהודית לא קיים באופן פורמלי מעמד מיוחד למצוות שבעשרת הדיברות על פני שאר תרי"ג המצוות. עם זאת, לאורך הדורות רווחו מנהגים שונים אשר ייחסו מעמד מיוחד לעשרת הדיברות.
חוקרים סבורים כי בתקופת התנ"ך היו נהוגים טקסים של חידוש הברית, שבהם היו קוראים את עשרת הדיברות ומתחייבים לציית להם. בתקופת בית שני נהגו לקרוא את עשרת הדיברות בכל יום ביחד עם קריאת שמע, ובמערות קומראן אף נמצאו גווילי תפילין שכתובים בהם עשרת הדיברות. מנהג רווח הוא, שבשבתות שבהן קוראים בפרשת השבוע את עשרת הדיברות, וכן בחג השבועות שבו קוראים בתורה על מעמד הר סיני, הקהל בבית הכנסת עומד על רגליו בעת קריאת עשרת הדיברות. כמו כן, בבתי כנסת רבים יש צורה אומנותית של לוחות הברית עם עשרת הדיברות מעל ארון הקודש או בריקמת הפרוכת.
תפיסה נפוצה בהגות היהודית לדורותיה היא שניתן לראות את עשרת הדיברות כראשי פרקים שכל שאר המצוות בתורה הן פרטים שלהן. תפיסה זו מופיעה כבר בכתבי פילון האלכסנדרוני, ובהמשך, כתב רב סעדיה גאון פיוט בשם "אזהרות" שסיווג את כל המצוות תחת עשרת הדיברות, ובעקבותיו נכתבו עוד מספר אזהרות בסגנון זה. בדומה לכך בנה גם החכם הקראי יהודה הדסי את ספרו אשכול הכופר: דיון בכלל מצוות התורה סביב רשימת עשרת הדברות. תפיסה שונה במקצת, מסבירה את שונותן משאר תרי"ג המצוות, כהבחנה בין הבסיס העקרוני והיסודי של מערכת הדת, לשאר יתר המצוות. הרמב"ם הגדיר את עשרת הדיברות כ"עיקר הדת וראשיתו", ריה"ל מכנה את עשרת הדיברות "אמות המצוות ושרשיהן", וכך גם בספר הזוהר. על פי ריה"ל, עשרת הדיברות היוו שורש משותף של חכמת התורה שנושאיה היו הכהנים, וחכמת האלוהות שנושאיה היו הנביאים. על פי זה כתב האור החיים שמצוות "אנוכי" היא שורש כל מצוות העשה, ומצוות "לא יהיה" היא שורש כל מצוות הלא תעשה.
רש"י בפרשנותו על הפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" כותב בעקבות המדרש "שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן". המהר"ל בעקבותיו אומר שהדבר מבטא את האחדות האלוהית שקיימת בעשרת הדיברות שהן מהעולם העליון ומרוחקים מהחילוק והפירוד של העולם הגשמי (גור אריה שם). במקום אחר הוא מחדד את ההבדל שבין עשרת הדיברות לתורה כולה, ואומר שעשרת הדיברות הם עיקריים יותר משאר המצוות, ובשבילם ירד הקב"ה על הר סיני, והם נאמרו בשביל עצמם, לעומת שאר המצוות שנאמרו בסיני למען השלימות של התורה כולה, להביע את הרעיון שהתורה אחדותית ואין מצוותיה חלוקות (גור אריה שמות כ"א א'). גם בספר "תפארת ישראל" (נו) הוא מדגיש ומפרש את גישתו שיש לעשרת הדברות יחוס מיוחד אל ה' שהוא אחד, והם קרובים לאל מפני שנאמרו מפיו, לעומת שאר המצוות שקרובות יותר אל האדם.
התייחסות ייחודית לעשרת הדיברות ביהדות נאמרה על ידי רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, שקבע שאלו הן המצוות היחידות שלא יכולות להתבטל לעולם על ידי נביא מאוחר יותר. הוא מנמק זאת בכך שציוויים אלו נמסרו לעם ישראל ישירות מאלוהים, ולכן הן יכולות להתבטל רק במעמד דומה של דיבור ישיר מאלוהים, ולא על ידי נביא שמשמש כשליח בלבד. זאת לעומת המצוות האחרות שבהן משה שימש גורם מתווך בין אלוהים לבני ישראל, ולכן הן יכולות בתנאים מסוימים להתבטל על ידי נביא מקביל למשה. לפי בעל התניא עשרת הדיברות הן מקיפות את כל התורה ויוצאות מהחכמה האלוהית העליונה שגבוהה מכל העולמות הגלויים.
התיאור המקראי מתאר את עשרת הדיברות כתוכנה של ההתגלות המרכזית בהר סיני. תיאור זה מקנה לעשרת הדיברות את חשיבותם, אך בד בבד הוא עשוי לפגוע במעמד של שאר התורה. כדי למנוע זאת, קיימת בחלק מספרות ההלכה התנגדות להדגשת עשרת הדיברות, כדי לא לפגוע במעמדן המחייב של המצוות האחרות, בפרט על רקע הנצרות וכתות אחרות שזנחו אותן. התלמוד מספר שמן הטעם הזה התנגדו החכמים למנהג לקרוא בבית הכנסת את עשרת הדיברות בכל יום. בתקופה מאוחרת יותר, הרמב"ם התנגד למנהג לעמוד בעשרת הדיברות בקריאת התורה. אף על פי כן, נהוג בקהילות אשכנז לעמוד בשעת קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת, וישנן אף מקהילות הספרדים שנהגו כן.
בעקבות עשרת הדיברות
השומרונים היו מקבעים את עשרת הדיברות אל דלתות בתיהם בהתאם לכתוב "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" ומוסיפים דיבר נוסף הנהוג אצל השומרונים המצווה להקים אבנים גדולות בהר גריזים, המקודש לשומרונים (כנזכר לעיל), עדות למנהג זה ניתן למצוא בכתובת שומרונית מעין בית אל מא ובכתובת שומרונית מכפר בילו.
הקראים נוהגים אף הם לכתוב את עשרת הדברות בתוך המזוזה המקובעת בצד הכניסה למקומות המגורים.
הביטוי "עשרת הדיברות" קיבל בעברית המודרנית משמעות שאולה, של כללים חשובים שיש להקפיד בהם. ניתן למצוא את הביטוי בתחומים רבים, למשל עשרת הדיברות של השומר הצעיר.
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 | פורטל יהדות | ||
 | פורטל תנ"ך | ||
 | פורטל הלכה | ||
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה ויינפלד, עשרת הדיברות וקריאת שמע: גילגוליהן של הצהרות אמונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
- בן-ציון סגל (עורך), עשרת הדיברות בראי הדורות, הוצאת מאגנס, 1985.
- התורה הכתובה על האבנים בהר עיבל - השוואה בין עשרת הדיברות ופרשת הברכות והקללות - פרופ' מאיר בר-אילן (באתר אוניברסיטת בר-אילן)
קישורים חיצוניים
- עשרת הדברות, במאגר המידע של אתר מקראנט
- עשרת הדיברות, האקדמיה ללשון העברית
- מאמרים נוספים על עשרת הדיברות מתוך אתר הניווט בתנ"ך
עשרת הדברות בפודקאסט עושים תנך עם ד"ר שחר ענבר- הרב יאיר וייץ, סיבת בחירת עשרת הדברות לכריתת הברית, והאם כל עשרת הדיברות נאמרו לישראל מפי ה', באתר ישיבת הר ברכה
- ניסן ברגגרין, עשרת הדיברות, עיונים בלשון העברית, תשנ"ה, עמ' 84–89, באתר האקדמיה ללשון העברית
יעקב צ' מאיר, יוסף קארו, האר"י והמחלוקת על עשרת הדיברות, באתר הארץ, 1 בינואר 2016- עשרת הדיברות בקבלה - הסבר כל דיברה על פי הספירות בדרך חכמת הקבלה וכוחות הנפש.
- עשרת הדיברות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- עשרת הדיברות, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
This article uses material from the Wikipedia עברית article עשרת הדיברות, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.