חוזה גאורגייבסק

על פי ההסכם הפכה כארתלי-קאחתי למדינת חסות של האימפריה הרוסית. הרוסים מצידם הבטיחו לדאוג לשלמותה הטריטוריאלית של הממלכה הגאורגית ואת המשך שלטונה של שושלת בגרטיוני. מצד שני, על פי החוזה, הייתה לרוסים זכות קדימה בניהול יחסי החוץ של כארתלי-קאחתי. כמו כן התכחשה הממלכה המזרח גאורגית מתלות כלשהי בממלכת פרס (שהייתה ריבונית במשך מאות שנים) או מדינה אחרת. על פי ההסכם כל מלך חדש שימונה היה צריך לקבל את אישור הצאר הרוסי לפני הכתרתו.

בסעיפים 1, 2, 4, 6 ו-7 מוגדרת קיסרית רוסיה כריבונית היחידה של ממלכת כארתלי-קאחתי. הקיסרית התחייבה לשמור על הריבונות הפנימית של הממלכה ושלמותה הטריטוריאלית. היא התחייבה כמו כן וגם לראות באויבי הממלכה כאילו היו אויביה. הגאורגים מצדם התחייבו שמאותה עת כל מלך שימונה ישבע אמונים לצאר הרוסי, לתמוך באימפריה הרוסית במלחמותיה ולא לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות ללא הסכמת הרוסים מראש.

את הסכמתם של הגאורגים לקבל עליהם חסות זו יש לראות על רקע הצורך בהגנה מפני פלישות מדרום, מצד הע'ותמנים והפרסים. הסכמי חסות דומים נחתמו קודם לכן עם שליטים עות'מאנים ופרסים.

סעיף 8 נוגע לענייני דת, ולפיו צורף ראש הכנסייה הגאורגית ל"סינוד הקדוש" של הכנסייה האורתדוקסית הרוסית.

סעיפים נוספים קובעים כי בין הארצות יהיה גבול פתוח לתנועת סחורות, מהגרים ותיירים, ומבטיחים שרוסיה תימנע מלהתערב בענייני הפנים של כארתלי-קאחתי, בכלל זה בענייני מיסוי.

החוזה לא הגשים את התקוות שתלו בו הגאורגים. עוד בימיו של ארקלה השני סבלה גאורגיה מפלישות הרסניות של הפרסים, ורוסיה לא התערבה להגנתה אלא באיחור ובאופן חלקי. בינואר 1801, בעקבות סכסוכים בין בני שושלת בגרטיוני על השלטון בכארתלי-קאחתי, הכריז הצאר פאבל הראשון, יורשה של קתרינה, על סיפוח כארתלי-קאחתי לרוסיה באופן חד-צדדי, בניגוד לחוזה גאורגייבסק. פאבל מת זמן קצר לאחר מכן, ויורשו אלכסנדר הראשון, ששקל לבטל את המהלך, אישר מחדש את הסיפוח ב-12 בספטמבר 1801. יורש העצר האחרון של כארתלי-קאחתי, דוד בגרטיוני, הוגלה לסנקט פטרבורג ב-1803.

  מדיה וקבצים בנושא חוזה גאורגייבסק בוויקישיתוף

• חוזה גאורגייבסק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

  ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות והסכמים ובנושא גאורגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.