סיפורו של ויל האנטינג: סרט משנת 1997

הסרט היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר, מתוכם זכה בשניים: פרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר (לרובין ויליאמס) ופרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר לתסריטאים בן אפלק ומאט דיימון, שגם מככבים בסרט.

סיפורו של ויל האנטינג
Good Will Hunting

בימוי	גאס ואן סנט
הופק בידי	לורנס בנדר
תסריט	בן אפלק, מאט דיימון
עריכה	פייטרו סקאליה
שחקנים ראשיים	מאט דיימון רובין ויליאמס בן אפלק מיני דרייבר סטלאן סקארסגארד
מוזיקה	דני אלפמן
צילום	ז'אן-איב אסקופייר
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	A Band Apart, מירמקס
חברה מפיצה	UIP Duna
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	5 בדצמבר 1997
משך הקרנה	126 דק'
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט רומנטי, סיפור התבגרות, סרט דרמה
תקציב	10 מיליון דולר
הכנסות	225,933,435 דולר
הכנסות באתר מוג'ו	goodwillhunting
פרסים	הסרט זכה בשני פרסי אוסקר והיה מועמד לשבעה נוספים
האתר הרשמי
דף הסרט ב־IMDb

הסרט מספר את סיפורו של ויל, צעיר מחונן העובד כשרת במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. ויל בעל כישרון מתמטי יוצא דופן, יכולות זיכרון וקריאה גבוהות מאוד, אך עם קשיים פסיכולוגיים. ויל לא עבר אבחון פסיכולוגי לאורך חייו לזיהוי כשרונותיו, עקב מצבו החברתי והכלכלי הירוד, והוא מתפרנס כשרת ובערבים מבלה עם חבריו. יום אחד הפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה, ג'רלד למבו, נותן לתלמידיו חידה מתמטית קשה, וויל פותר אותה בחשאי. הפרופסור מחפש מי פתר את החידה ומגלה את ויל ואת כישרונו הרב. לאחר שוויל נשפט על קטטה אלימה, למבו לוקח אותו תחת חסותו ומפקח עליו במחקר מתמטי משותף, בעת שוויל מחויב במקביל להיפגש בקביעות עם פסיכולוג על מנת להימנע ממאסר בפועל. לאחר שוויל "מבריח" מספר פסיכולוגים אשר מסרבים לטפל בו, הוא מתחיל להיפגש עם הפסיכולוג שון מגווייר (חברו של ג'רלד מתקופת לימודיהם), ונרקם ביניהם קשר מיוחד. במקביל מתוארים בסרט קשריו של ויל עם חבריו ועם בת זוג בה התאהב.

• מאט דיימון - בתפקיד ויל האנטינג, השרת המחונן.
• רובין ויליאמס - בתפקיד שון מגווייר, הפסיכולוג.
• בן אפלק - בתפקיד צאק'י סאליבן, חברו של ויל.
• מיני דרייבר - בתפקיד סקיילר, חברתו של ויל.
• סטלאן סקארסגארד - בתפקיד פרופסור ג'רלד למבו, הפרופסור שמגלה את כישוריו של ויל.

התסריט כמטלה לימודית

דיימון כתב את התסריט כשלמד בהרווארד, כמטלה בקורס מחזאות, בו נדרש לכתוב הצגה של מערכה אחת. הוא כתב על דמויות המבוססות על עצמו ועל חבריו, ואף הכניס את דמותה של חברתו, סקיילר, שנותרה עד לסרט המוגמר. המטלה התארכה והוא הגיש לבסוף 40 עמודים.

החיבור בין אפלק לדיימון

כשהסתיימו לימודיו, דיימון נסע באחד הימים ללוס אנג'לס כדי לשחק בסרט "ג'רונימו", אז לן אצל חברו בן אפלק, והביא עמו את הדפים. אפלק התעניין בתסריט, והשניים התלבטו איך לפתח אותו. במקור, התסריט עקב אחר מתמטיקאי גאון שהממשלה רודפת אחריו כדי לגייס אותו אליה, אך בכל פעם הוא וחבריו מבוסטון מצליחים לחמוק. דיימון ואפלק נהגו לשתות אלכוהול בערבים ולאחר מכן לאלתר ולהקליט בלילות את התסריט, כולל חיקוי של הדמויות והשחקנים שהתכוונו שיגלמו אותן. מהתסריט המקורי לא נשאר כמעט דבר, מלבד הסצנה בה פוגש האנטינג את הפסיכולוג.

העבודה על פיתוח התסריט נמשכה חודשים, כאשר במקביל השניים ניסו לקבל עבודות כשחקנים.

שיווק התסריט

כשכתיבת התסריט הושלמה, השניים פנו לחבר ילדות שלהם, המפיק כריס מור, והוא הסכים לקרוא את התסריט. הוא התרשם והחליט להצטרף אליהם. גם פטריק ויטסל, הסוכן של מאט דיימון באותה תקופה, התרשם מהתסריט, אך טען כי יהיה קשה לצלם סרט שנכתב על ידי שני שחקנים לא מספיק מוכרים שגם דורשים לככב בו (דבר שלא קרה כמעט בהוליווד, מאז שסילבסטר סטאלון כתב את "רוקי"). למרות זאת, בתוך ימים נודע בהוליווד על התסריט, ומספר אולפנים נלחמו עליו, עד שלבסוף חברת "Castle Rock" רכשה את הזכויות עליו, תמורת 600 אלף דולר.

בתקופה זו עדיין נדרשה עבודה רבה על התסריט. הבמאי רוב ריינר שעבד בחברה באותו זמן, טען שצריך יהיה להחליט איזה משני הסיפורים יהפוך לסיפור היחיד - הסיפור על צעירים מבוסטון שבורחים מהממשלה, או הסיפור על הגאון והפסיכולוג. דיימון ואפלק החליטו להותיר את התסריט של הגאון, ובחברת ההפקה היו מרוצים, אך כעסו כשדיימון ואפלק דרשו בנוסף גם לביים בעצמם את הסרט. בחברה דרשו שליטה מלאה על הסרט ועוד שכתובים של התסריט, אלא אם דיימון ואפלק ימצאו קונה אחר לתסריט. לפי סיפור ידוע בהוליווד, דיימון ואפלק ערכו מבחן קטן כדי לבדוק אם מישהו בחברה בכלל קורא את השכתובים, והכניסו סצנה של מין אוראלי בין הדמויות הראשיות, ואכן נראה היה שאיש לא קרא והתייחס לסצנה זו. לבסוף פנה אפלק לבמאי קווין סמית', שליהק אותו בעבר לסרטו "Mallrats", ובהמשך את השניים לסרט לרדוף אחרי איימי"; סמית' התרשם מהתסריט; הוא לא הסכים לביים אותו, אך שכנע את הארווי ויינסטיין מחברת "מירמקס" לקנות את התסריט במיליון דולר. ויינסטיין הסכים לקנות אותו בתנאי שיוסרו החלקים העוסקים במין אוראלי; דיימון ואפלק שמחו לפיכך שהוא אכן קרא את התסריט, והסירו את הקטע.

בימוי והפקה

תחילה הציעה החברה את הבימוי למל גיבסון, שזכה באותה תקופה בפרס אוסקר על סרטו "לב אמיץ". אך גיבסון לא קידם דבר במשך חודשים, ולבסוף פרש מהבימוי. לאחר מכן, כך היה גם מול הבמאי גאס ואן סנט. לבסוף החל ויינסטיין לקדם במהירות רבה יותר את ההפקה, רק כאשר דיימון זכה בתפקיד הראשי בסרט "מוריד הגשם" של פרנסיס פורד קופולה, ועמד להפוך לכוכב גדול.

הצילומים נמשכו תשעה שבועות. עלות ההפקה הייתה רק 10 מיליון דולר. הסרט הפך ללהיט כשיצא בשנת 1997, והכניס למעלה מ-225 מיליון דולר ברחבי העולם. אפלק ודיימון זכו על עבודתם בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. בתקופה זו אף נפוצו בהוליווד שמועות על כך שהשניים, שנתפסו כצעירים מאוד (בני 25 ו-27) לא כתבו בעצמם את התסריט, אלא שטד טלי, התסריטאי של "שתיקת הכבשים", הוא התסריטאי המקורי; אך בריאיון ל"וראייטי" הזים טלי את השמועה.

בעקבות הסרט והזכייה, הפך אפלק לאחד השחקנים המצליחים בעיר, ובהמשך עבר גם לכיסא הבמאי. הסרט "ארגו", בבימויו ובכיכובו, זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אפלק עצמו קיבל את הפרס על התסריט הטוב ביותר. גם דיימון הפך לאחד השחקנים המבוקשים ביותר בעיר, וכיכב בסדרת סרטי "ג'ייסון בורן". עם זאת, בראיונות שניהם מתארים את "סיפורו של ויל האנטינג" כחלק המשמעותי בחייהם.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: סיפורו של ויל האנטינג
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סיפורו של ויל האנטינג

•   אתר האינטרנט הרשמי של סיפורו של ויל האנטינג
•   "סיפורו של ויל האנטינג", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
•   "סיפורו של ויל האנטינג", באתר נטפליקס
•   "סיפורו של ויל האנטינג", באתר AllMovie (באנגלית)
•   "סיפורו של ויל האנטינג", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
•   "סיפורו של ויל האנטינג", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• "סיפורו של ויל האנטינג", באתר Metacritic (באנגלית)
• "סיפורו של ויל האנטינג", באתר אידיבי
• "סיפורו של ויל האנטינג", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
•   "סיפורו של ויל האנטינג", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• גדי אלכסנדרוביץ', בעיית ויל האנטינג, באתר "לא מדויק", 18 בפברואר 2010