הַכְּנֶסֶת (המכונה גם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) היא הרשות המחוקקת ובית הנבחרים של מדינת ישראל.
מקום מושבה הוא משכן הכנסת שבקריית הממשלה בירושלים. בהיות ישראל דמוקרטיה פרלמנטרית, בוחרים אזרחי המדינה את נציגיהם בכנסת והם אלה שממנים את הממשלה, הזקוקה לאמונם. שיטת הבחירות היא ארצית-יחסית, והאזרחים בוחרים ברשימות של המפלגות השונות.
הכנסת העשרים וחמש | |
מדינה | ישראל |
---|---|
סוג | בית מחוקקים חד-ביתי |
היסטוריה | |
תקופת הפעילות | 14 בפברואר 1949 – הווה (75 שנים) |
רשות קודמת | מועצת המדינה הזמנית |
הרכב | |
מספר מושבים | 120 |
אופוזיציה - 48
| |
בחירות | |
שיטת בחירות | יחסית-ארצית שיטת ג'פרסון שיטת בדר-עופר |
בחירות קודמות | 1 בנובמבר 2022 |
בחירות הבאות | 27 באוקטובר 2026 |
מנהיגים | |
יושב ראש | אמיר אוחנה, הליכוד החל מ-29 בדצמבר 2022 |
ראש הממשלה | בנימין נתניהו, הליכוד החל מ-29 בדצמבר 2022 |
ראש האופוזיציה | יאיר לפיד, יש עתיד החל מ-29 בדצמבר 2022 |
משכן | |
משכן הכנסת, קריית הממשלה ירושלים, ישראל | |
קואורדינטות | 31°46′36″N 35°12′19″E / 31.776667°N 35.205278°E |
אתר אינטרנט | |
http://knesset.gov.il | |
במערכת האיזונים שבין רשויות השלטון, הרשות המבצעת, הממשלה, יונקת את כוחה ואת סמכויותיה מהכנסת, וזו מפקחת עליה באופן שוטף. הרשות השופטת, הכוללת את מערכת בתי המשפט, מקבלת את מעמדה וסמכויותיה מחוק יסוד: השפיטה שחוקקה הכנסת, ופועלת לפי החוקים שמחוקקת הכנסת, ובסמכותה לפרשם. לעיתים, מפעילה הרשות השופטת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת.
תפקידיה העיקריים של הכנסת הם קביעת הנורמות הנוהגות במדינה באמצעות חוקים ופיקוח על הממשלה באמצעים שונים העומדים לרשותה, ובהם אישור חקיקת משנה, הצעות אי אמון, שאילתות, דיונים ועוד. הדיונים השונים נערכים במליאה ובוועדות הכנסת, המחולקות לפי נושאים. עבודת הכנסת נעשית לפי חוקים שונים, תקנון הכנסת, או "הנוהג והנוהל המקובלים". לשם ביצוע תפקידיהם, נעזרים חברי הכנסת במחלקות ובבעלי תפקידים שונים הפועלים בכנסת, כדוגמת מרכז המחקר והמידע, היועץ המשפטי ובעבר נציבות הדורות הבאים.
הכנסת הנוכחית היא הכנסת העשרים וחמש, ויושב ראש הכנסת הנוכחי הוא אמיר אוחנה.
בחוק יסוד: הכנסת מוגדרת הכנסת כבית הנבחרים של המדינה. בחוק המעבר, בראשית ימי המדינה, היא הוגדרה כבית המחוקקים במדינת ישראל.
הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית. בדמוקרטיה מסוג זה, הרשות המחוקקת היא הבכירה שברשויות. הפרלמנט הוא הריבון, כיוון שהוא משקף בצורה העדכנית והברורה ביותר את דעתם של האזרחים ואת יחסי הכוחות שבין הדעות השונות, כפועל יוצא מהיותו מייצג העם, שהוא הוא הריבון בדמוקרטיה (אך מכיוון שכינוסה של אספת עם איננו אפשרי, ממנים האזרחים באמצעות בחירות את נציגיהם, לתקופה קצובה).
מכוחה כריבון, מחוקקת הכנסת חוקים, ממנה את הממשלה (בהבעת אמון) ומפקחת על עבודתה (כמו כן, באפשרותה גם להפיל את הממשלה בהצעת אי-אמון), מקבלת את תקציב המדינה ובוחרת את נשיא המדינה ואת מבקר המדינה.
מקור עליונותה של הכנסת על הממשלה נובע מחוק יסוד: הממשלה, בו נקבע כי הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. אמון זה בא לידי ביטוי הן בצורך של הממשלה לקבל את אישור הכנסת לכינונה ולקווי היסוד שלה, והן באמצעות יכולתה של הכנסת להפיל את הממשלה באמצעות הצעת אי אמון. סמכויות הממשלה נקבעות בחוקים שמחוקקת הכנסת, וחקיקה ממשלתית, לרבות תקציב המדינה, טעונה אף היא את אישור הכנסת; בצד זאת, לעיתים מסמיכה הכנסת את הממשלה בחוק לקבוע הסדרים שונים בחקיקת משנה; ככלל, מדובר בהסדרים טכניים יותר המגיעים לרמת פירוט רב, הסדרים העוסקים בעניינים מקצועיים הכרוכים בביצוע חוקים שונים, והסדרים שיש צורך בגמישות באפשרות לשנותם; במקרים מסוימים, קובע החוק המסמיך כי חקיקת המשנה תבוא לאישור אחת מוועדות הכנסת או לאישור מליאת הכנסת.
הכנסת מפקחת על הממשלה באמצעות הדיונים בוועדותיה. ועדות אלה רשאיות לזמן לישיבותיהן את נציגי הממשלה, ומי שזומן חייב להתייצב ולמסור מידע הדרוש להן. הכנסת היא גם מי שממנה את מבקר המדינה, והדו"חות שלו נדונים בוועדה לענייני ביקורת המדינה.
בתי המשפט פועלים לפי החוקים שקבעה הכנסת. מאחר שחוק קובע הוראות כלליות, ואין הוא יכול להתייחס לכל מקרה, נדרשים בתי המשפט לעיתים לפרש חוקים. לעיתים, כאשר הכנסת סבורה כי בית המשפט לא פירש את החוק באופן שאליו כיוונה, או מסיבה אחרת מחליטה שהפסיקה אינה רצוייה, היא משנה את החוק. כך, למשל, לאחר שבית המשפט העליון קבע כי פקודת העיריות מסמיכה את הרשויות המקומיות לגבות דמי כניסה לגנים ציבוריים, תיקנה הכנסת את הפקודה וקבעה כי הדבר יתאפשר רק בהתקיים תנאים מסוימים. פסיקת בית המשפט במקרים מעין זה עומדת בתוקפה כל עוד לא תוקן החוק, ומעמדה של הפסיקה הוא כשל החוק עצמו.
בתי המשפט מפעילים גם "ביקורת שיפוטית" על החוקים שחוקקה הכנסת. לפי פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין בנק המזרחי, מוסמך בית המשפט לפסול חוקים שחוקקה הכנסת אם הם עומדים בסתירה לחוקי היסוד. פסיקה זו של בית המשפט בפרשת בנק המזרחי, המהווה נדבך מרכזי במהפכה החוקתית, שנויה במחלוקת, משום שאף היא עצמה הושגה בדרך פרשנית, ואין חוק שמסמיך את בית המשפט לפסול חוקים. עם זאת, כאמור, כל עוד לא שינתה הכנסת בחוק את ההלכה שנקבעה בפסק הדין, עומדת ההלכה בתוקפה.
במקרים בהם נתקפות החלטות ופעולות מנהליות או מעין-שיפוטיות של הכנסת, דנים בהן בתי המשפט באופן שבו הם דנים בהחלטות ופעולות דומות ברשות המבצעת.
שיטת הבחירות לכנסת היא ארצית-יחסית. ההתמודדות בבחירות לכנסת היא בין רשימות מועמדים, בהן ניתן להעמיד לבחירה רק אזרחי ישראל שמלאו להם 21 שנה, שאין להם עבר פלילי קרוב ושאינם נושאים בתפקיד ממלכתי בכיר אחר. לאנשי כוחות הביטחון מקובלת תקופת צינון הקבועה בחוק. ועדת הבחירות המרכזית, שמנהלת את הבחירות, רשאית, בעקבות תיקון שהתקבל ב-1985, לפסול רשימה או מועמד ברשימה שמציגים מצע גזעני, או שוללים את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפי חוק יסוד: הכנסת, הבחירות נערכות אחת לארבע שנים, ביום ג' השלישי של חודש חשוון. במספר מקרים תיתכן הקדמת הבחירות:
הכנסת יכולה גם להחליט בנסיבות מיוחדות על הארכת כהונתה, אך לשם כך נדרש רוב של 80 חברי הכנסת.
בחוק הבחירות נקבע שכל אדם שהוא בעל אזרחות ישראלית, תושב ישראל, ואשר מלאו לו 18 שנה, זכאי להצביע לכנסת. המסגרת הכללית לבחירות נקבעה בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת ולפיו, הכנסת תיבחר בבחירות "כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות".
רשימות אשר עברו את אחוז החסימה מקבלות מספר מושבים בכנסת ביחס לכוחן האלקטורלי. בבחירות לאספה המכוננת נקבע מודד למושב בכנסת על ידי חלוקת מספר הקולות הכשרים שניתנו לרשימות ב-121; המושבים העודפים חולקו לרשימות שנכנסו לכנסת לפי המודד למושב הגבוה, בכנסות השנייה עד השביעית חולקו המושבים העודפים לרשימות שהיו להן את עודפי הקולות הגבוהים ביותר. לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1973) שונו כללי חלוקת העודפים בחוק בדר-עופר: המושבים העודפים מחולקים למפלגות שמספר הקולות שקיבלו לכל מושב הוא הגבוה ביותר. החוק הקיים גם מאפשר לרשימות לחתום ביניהם הסכם עודפים כך שמספר המושבים המגיע להן יחושב ביחד בהתאם לסכום הקולות שניתנו לשתי הרשימות.
לפי סעיף 12 לחוק יסוד: הכנסת, "הכנסת תתכנס לישיבתה הראשונה, לאחר פרסום תוצאות הבחירות, בתוך ארבעה עשר ימים מיום הבחירות לכנסת..."
שמה של הכנסת ומספר חבריה (120) מקורם בכנסת הגדולה – אספת זקני העם בתקופה הפרסית בארץ ישראל. מסורות הכנסת הושפעו מכנסת ישראל, מהקונגרס הציוני ומאספת הנבחרים, שהחזיקו בסמכויות דומות לסמכויותיה החל מסוף המאה ה-19 ועד לקום המדינה. זרח ורהפטיג שהיה מיוזמי השם אמר:
אני מחפש בכל דרכינו ובכל חידוש חיינו המדיניים קשר עם המסורת שלנו, כי אנו מחדשים ומחיים מדינה עתיקת ימים. הפרלמנט הראשון אחרי שיבת ציון הראשונה היה הכנסת הגדולה, מספר חברי הכנסת הגדולה היה 120.
— חוקה לישראל-דת ומדינה
בנוסף, הושפעו דרכי פעולתה מהפרלמנט הבריטי, לאור שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשלושים השנים שקדמו לעצמאות המדינה.
לקראת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם, על פי מפתח מפלגתי שנקבע על סמך הרכב אספת הנבחרים שכיהנה באותה עת. במועצת העם כיהנו 37 חברים ומתוכם נבחרה מִנְהלת העם, שהיוותה רשות מבצעת עבור החלטות המועצה.
ב-14 במאי 1948, במעמד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נקבע כי מועצת העם תשנה את שמה למועצת המדינה הזמנית והיא תהא הסמכות המחוקקת מאותו יום ועד לקיום בחירות. האספה המכוננת נבחרה ב-25 בינואר 1949 והתכנסה לראשונה ב-14 בפברואר (ט"ו בשבט ה'תש"ט) בירושלים. שמה של האספה המכוננת נקבע במגילת העצמאות, בה הוגדר תפקידה של האספה בכינון חוקה לישראל:
אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו׳ אייר תש״ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת־העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.
— מגילת העצמאות
האספה נתכנסה לראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט – 14 בפברואר 1949 (ומאז הכנסת חוגגת את יום ייסודה בט"ו בשבט), אך לא הספיקה לכונן חוקה, משום שבתוך יומיים מיום כינוסה הביאה סיעת מפא"י את חוק המעבר, שהפך את האספה המכוננת לכנסת הראשונה (למפא"י ולמפלגות הלוויין שלה היה רוב רחב בכנסת). מהלך זה שנוי במחלוקת עקב שאלת הלגיטימיות של אספה מכוננת לחוקק חוק ולהפוך לפרלמנט מבלי שהובהר על כך טרם הבחירות, שהרי הבחירות היו לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה ולאחר מכן להתפזר. כדי לפתור את בעיית החוקה, הוחלט בשנת 1950 לקבל את פשרתו של חבר הכנסת יזהר הררי, שקבעה כי הכנסת תחוקק חוקי יסוד, שבבוא היום יאוגדו לחוקה.
כנסת | בחירות | השבעה | האירוע החוקי שהוביל להתפזרות | יושב ראש | ||
---|---|---|---|---|---|---|
תאריך עברי | תאריך לועזי | תאריך עברי | תאריך לועזי | |||
הכנסת הראשונה | הבחירות לאספה המכוננת | ט"ו בשבט ה'תש"ט 14 בפברואר 1949 | קבלת חוק לפיזור הכנסת | יוסף שפרינצק | ||
כ"ד בטבת ה'תש"ט | 25 בינואר 1949 | ו' בניסן ה'תשי"א | 12 באפריל 1951 | |||
הכנסת השנייה | הבחירות לכנסת השנייה | י"ח באב ה'תשי"א 20 באוגוסט 1951 | הכנסת מילאה את ימיה | |||
כ"ו בתמוז ה'תשי"א | 30 ביולי 1951 | ז' באב ה'תשט"ו | 26 ביולי 1955 | |||
הכנסת השלישית | הבחירות לכנסת השלישית | כ"ז באב ה'תשט"ו 15 באוגוסט 1955 | הכנסת מילאה את ימיה | |||
ז' באב ה'תשט"ו | 26 ביולי 1955 | ב' בחשוון ה'תש"ך | 3 בנובמבר 1959 | נחום ניר | ||
הכנסת הרביעית | הבחירות לכנסת הרביעית | כ"ט בחשון ה'תש"ך 30 בנובמבר 1959 | קבלת חוק לפיזור הכנסת | קדיש לוז | ||
ב' בחשוון ה'תש"ך | 3 בנובמבר 1959 | י"א בניסן ה'תשכ"א | 28 במרץ 1961 | |||
הכנסת החמישית | הבחירות לכנסת החמישית | כ"ג באלול ה'תשכ"א 4 בספטמבר 1961 | הכנסת מילאה את ימיה | |||
ג' באלול ה'תשכ"א | 15 באוגוסט 1961 | ז' בחשוון ה'תשכ"ו | 2 בנובמבר 1965 | |||
הכנסת השישית | הבחירות לכנסת השישית | 22 בנובמבר 1965 כ"ז בחשוון ה'תשכ"ו | הכנסת מילאה את ימיה | |||
ז' בחשוון ה'תשכ"ו | 2 בנובמבר 1965 | ט"ז בחשוון ה'תש"ל | 28 באוקטובר 1969 | |||
הכנסת השביעית | הבחירות לכנסת השביעית | 17 בנובמבר 1969 ז' בכסלו ה'תש"ל | הכנסת מילאה את ימיה | ראובן ברקת | ||
ט"ז בחשוון ה'תש"ל | 28 באוקטובר 1969 | ד' בחשוון ה'תשל"ד | 30 באוקטובר 1973 | ישראל ישעיהו | ||
הכנסת השמינית | הבחירות לכנסת השמינית | 21 בינואר 1974 כ"ז בטבת ה'תשל"ד | קבלת חוק לפיזור הכנסת | |||
ו' בטבת ה'תשל"ד | 31 בדצמבר 1973 | ט"ו בטבת ה'תשל"ז | 5 בינואר 1977 | |||
הכנסת התשיעית | הבחירות לכנסת התשיעית | 13 ביוני 1977 כ"ז בסיון ה'תשל"ז | קבלת חוק לפיזור הכנסת | יצחק שמיר | ||
כ"ט באייר ה'תשל"ז | 17 במאי 1977 | ו' באדר א' ה'תשמ"א | 10 בפברואר 1981 | יצחק ברמן | ||
הכנסת העשירית | הבחירות לכנסת העשירית | 20 ביולי 1981 י"ח בתמוז ה'תשמ"א | קבלת חוק לפיזור הכנסת | מנחם סבידור | ||
כ"ח בסיוון ה'תשמ"א | 30 ביוני 1981 | ב' בניסן ה'תשמ"ד | 4 באפריל 1984 | |||
הכנסת האחת עשרה | הבחירות לכנסת האחת עשרה | 13 באוגוסט 1984 ט"ו באב ה'תשמ"ד | הכנסת מילאה את ימיה | שלמה הלל | ||
כ"ג בתמוז ה'תשמ"ד | 23 ביולי 1984 | כ"א בחשוון ה'תשמ"ט | 1 בנובמבר 1988 | |||
הכנסת השתים עשרה | הבחירות לכנסת השתים עשרה | 21 בנובמבר 1988 י"ב בכסלו ה'תשמ"ט | קבלת חוק לפיזור הכנסת | דב שילנסקי | ||
כ"א בחשוון ה'תשמ"ט | 1 בנובמבר 1988 | ל' בשבט ה'תשנ"ב | 4 בפברואר 1992 | |||
הכנסת השלוש עשרה | הבחירות לכנסת השלוש עשרה | 13 ביולי 1992 י"ב בתמוז ה'תשנ"ב | קבלת חוק לפיזור הכנסת | שבח וייס | ||
כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב | 23 ביוני 1992 | ו' באדר ה'תשנ"ו | 26 בפברואר 1996 | |||
הכנסת הארבע עשרה | הבחירות לכנסת הארבע עשרה | 17 ביוני 1996 ל' בסיוון ה'תשנ"ו | קבלת חוק לפיזור הכנסת | דן תיכון | ||
י"א בסיוון ה'תשנ"ו | 29 במאי 1996 | ט"ז בטבת ה'תשנ"ט | 4 בינואר 1999 | |||
הכנסת החמש עשרה | הבחירות לכנסת החמש עשרה | 7 ביוני 1999 כ"ג בסיוון ה'תשנ"ט | צו ראש הממשלה לפיזור הכנסת | אברהם בורג | ||
ב' בסיוון ה'תשנ"ט | 17 במאי 1999 | ל' בחשוון ה'תשס"ג | 5 בנובמבר 2002 | |||
הכנסת השש עשרה | הבחירות לכנסת השש עשרה | 17 בפברואר 2003 ט"ו באדר א' ה'תשס"ג | צו ראש הממשלה לפיזור הכנסת | ראובן ריבלין | ||
כ"ה בשבט ה'תשס"ג | 28 בינואר 2003 | כ"ח בכסלו ה'תשס"ו | 29 בדצמבר 2005 | |||
הכנסת השבע עשרה | הבחירות לכנסת השבע עשרה | 17 באפריל 2006 י"ט בניסן ה'תשס"ו | אי הרכבת ממשלה חדשה לאחר התפטרות רה"מ | דליה איציק | ||
כ"ח באדר ה'תשס"ו | 28 במרץ 2006 | כ' בחשוון ה'תשס"ט | 18 בנובמבר 2008 | |||
הכנסת השמונה עשרה | הבחירות לכנסת השמונה עשרה | 24 בפברואר 2009 ל' בשבט ה'תשס"ט | קבלת חוק לפיזור הכנסת | ראובן ריבלין | ||
ט"ז בשבט ה'תשס"ט | 10 בפברואר 2009 | ל' בתשרי ה'תשע"ג | 16 באוקטובר 2012 | |||
הכנסת התשע עשרה | הבחירות לכנסת התשע עשרה | 5 בפברואר 2013 כ"ה בשבט ה'תשע"ג | קבלת חוק לפיזור הכנסת | יולי אדלשטיין | ||
י"א בשבט ה'תשע"ג | 22 בינואר 2013 | ט"ז בכסלו ה'תשע"ה | 8 בדצמבר 2014 | |||
הכנסת העשרים | הבחירות לכנסת העשרים | 31 במרץ 2015 י"א בניסן ה'תשע"ה | קבלת חוק לפיזור הכנסת | |||
כ"ו באדר ה'תשע"ה | 17 במרץ 2015 | י"ח בטבת ה'תשע"ט | 26 בדצמבר 2018 | |||
הכנסת העשרים ואחת | הבחירות לכנסת העשרים ואחת | 30 באפריל 2019 כ"ה בניסן ה'תשע"ט | קבלת חוק לפיזור הכנסת | |||
ד' בניסן ה'תשע"ט | 9 באפריל 2019 | כ"ה באייר ה'תשע"ט | 30 במאי 2019 | |||
הכנסת העשרים ושתיים | הבחירות לכנסת העשרים ושתיים | 3 באוקטובר 2019 ד' בתשרי ה'תש"ף | קבלת חוק לפיזור הכנסת | |||
י"ז באלול ה'תשע"ט | 17 בספטמבר 2019 | י"ד בכסלו ה'תש"ף | 12 בדצמבר 2019 | |||
הכנסת העשרים ושלוש | הבחירות לכנסת העשרים ושלוש | 16 במרץ 2020 כ' באדר ה'תש"ף | אי קבלת חוק תקציב | בני גנץ | ||
ו' באדר ה'תש"ף | 2 במרץ 2020 | ח' בטבת ה'תשפ"א | 23 בדצמבר 2020 | יריב לוין | ||
הכנסת העשרים וארבע | הבחירות לכנסת העשרים וארבע | 6 באפריל 2021 כ"ד בניסן ה'תשפ"א | קבלת חוק לפיזור הכנסת | מיקי לוי | ||
י' בניסן ה'תשפ"א | 23 במרץ 2021 | א' בתמוז ה'תשפ"ב | 30 ביוני 2022 | |||
הכנסת העשרים וחמש | הבחירות לכנסת העשרים וחמש | 15 בנובמבר 2022 כ"א בחשוון ה'תשפ"ג | מכהנת | יריב לוין | ||
ז' בחשוון ה'תשפ"ג | 1 בנובמבר 2022 | אמיר אוחנה |
כינוס המושב הראשון של הכנסת התקיים בירושלים בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949). לאחר מכן, עקב היעדר תנאים מתאימים בירושלים, כינסה הכנסת זמנית את ישיבותיה במספר מקומות בתל אביב: מוזיאון תל אביב (כאשר זה היה ממוקם בבית דיזנגוף), בניין קולנוע "קסם" ומלון "סן-רמו". ב-26 בדצמבר 1949 שבה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ-13 במרץ ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר.
כבר בשנת 1949 דובר על הקמת משכן הכנסת כחלק מקריית הממשלה בגבעת רם. מיקומו בתוך המתחם השתנה בתוכניות השונות, ולבסוף הוחלט ב־1955 שמן הראוי שהוא יהיה לצד קריית הממשלה, במקומו הנוכחי, ולא בתוכה. בתחרות לתכנון המשכן זכתה תוכניתו של האדריכל יוסף קלארווין. הבנייה מומנה מסכום של 1.25 מיליון לירות שטרלינג שהוריש הברון ג'יימס דה רוטשילד, ובתהליך התכנון הארוך שותפו אדריכלים נוספים, בהם דב כרמי ובנו רם. עיצוב פנים הבניין הופקד בין השאר בידי דורה גד.
אבן הפינה הונחה ב־14 באוקטובר 1958 במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ואלמנת התורם, הברונית רוטשילד. הבניין נחנך ב־30 באוגוסט 1966.
במהלך השנים התרחבו מחלקות הכנסת השונות ונוספו מחלקות חדשות, מה שגרם לצפיפות במשכן. בשנות ה-90 אף הוצבו בו קרוואנים על מנת לספק מקומות נוספים. בראשית המאה ה-21 הוחל בבנייתם של אגפים חדשים, שנחנכו בהדרגה, עד 2007. השטח הבנוי במשכן כיום גדול פי שלושה משהיה ב־1966.
בפתח המשכן נמצאים רחבת הטקסים ומנורת הכנסת. במשכן נמצאים אולם המליאה, חדרי הישיבות, טרקלין שאגאל לקבלות פנים, ספרייה, ארכיון, משרדים ואודיטוריום. שערי פלומבו, שהיו בשימוש עד 2007, הוסטו ממקומם.
לפי חוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת, נהנה שטחו של משכן הכנסת מחסינות, על מנת למנוע מעורבות ממשלתית בו ולהבטיח הפרדת רשויות.
לאורך השנים היו אמנים רבים ומגוונים שהעניקו או תרמו יצירות אמנות שונים לחברי כנסת או לכנסת עצמה. כשהיצירה על קיר המליאה, מאחורי בימת היושב-ראש, נתרמה על ידי האמן דני קרוון, יצירת השטיחים האמצעי, הימני והשמאלי ופסיפס רצפה נתרמה על ידי מרק שאגאל. וכן קיים שטיח פרסי על אחד הקירות, כשהתורם אינו ידוע.
חיי האזרחים במדינת ישראל מוסדרים במידה רבה באמצעות חוקים. הכנסת, כרשות המחוקקת במדינה, אמונה על קביעת תוכן החוקים. סמכות זו ראשיתה במנשר של מועצת המדינה הזמנית ובשנה הראשונה לקיום המדינה עוגנה בפקודת סדרי השלטון והמשפט. החקיקה בישראל כוללת גם חוקים שמקורם בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, ובמידה מצומצמת גם חקיקה שמקורה בשלטון העות'מאני. לממשלה נתונות גם כן סמכויות חקיקה באמצעות תקנות שעת חירום, אך זכות זו מקורה באמון הכנסת.
הכנסת פועלת בתחום החקיקה באמצעות חקיקה ראשונית, תיקון וביטול חוקים קיימים ואישור תקנות המבוססות על חוקים. תהליכים אלו מתרחשים במליאת הכנסת ובוועדותיה ומגבלתם היחידה היא שלא לעמוד בסתירה לחוקי יסוד קיימים. לצורך אישור חוק נדרש רוב יחסי במליאה, למעט מקרים מוגדרים מראש הנדרשים לרוב מוחלט.
הצעות החוק מוגשות על ידי הממשלה, חברי הכנסת או ועדות הכנסת ועליהן לעבור את הנדרש בשלבי החקיקה בישראל. החקיקה מתבצעת באופן גלוי ומתפרסמת, לשלביה, בקובצי "רשומות" של מדינת ישראל.
הליך החקיקה בכנסת יכול להתיר לרשות המבצעת ולרשויות המקומיות, בהגבלות מסוימות ועל פי קביעתו, ליטול חלק מסמכות החקיקה. חקיקת משנה היא, כלשון החוק, הסמכת השר הממונה על ביצוע אותו חוק "להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו". לפי חוק הפרשנות, תקנה היא "הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת-פעל תחיקתי". זאת, להבדיל מ"הוראת מִנְהל", שאף היא פעולה שהחוק מסמיך את השר לבצע, ומוגדרת בחוק הפרשנות כ"הוראה או מינוי - לרבות הודעה, מודעה, רישיון, היתר וכיוצא באלה - שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני-פעל תחיקתי". בעוד שכניסתם לתוקף של חוקים ותקנות תלויים בפרסומם ברשומות, הוראות מִנְהל כלל אינן טעונות פרסום ברשומות.
ראו גם – חוקה (ישראל) |
האספה המכוננת נבחרה במטרה לכונן חוקה למדינה ופעילותה זו הוקצבה עד ל-1 באוקטובר 1948. היעדר הסכמה בגיבושה הוביל לקבלת החלטת הררי, ב-13 ביוני 1950, לחוקק בהדרגה חוקי יסוד עצמאיים שיאוגדו בסופו של דבר לכדי חוקה. עד אוגוסט 2023 חוקקה הכנסת 13 חוקי יסוד, אך עדיין לא גובשה חוקה.
לכנסת, כפרלמנט בדמוקרטיה פרלמנטרית, יש תפקיד מרכזי של פיקוח על הממשלה.
הכלים האפקטיביים ביותר עבור הכנסת כדי לאכוף את הפיקוח שלה על הממשלה, הם היכולת להדיח את הממשלה בהצבעת אי-אמון, ואישור תקציב המדינה החיוני עבור תפקודה השוטף הממשלה ומלבד זאת בהיעדרו מתפזרת הממשלה. בשביל קיומו של פיקוח אפקטיבי של הכנסת על פעילות הממשלה, נדרשים מספר תנאים מצטברים:
בין ההמלצות לשיפור יכולת הפיקוח האפקטיבית של חברי הכנסת על הממשלה: יצירת ועדות שתחומי פעילותן יחפפו לפעילות משרד ממשלתי ספציפי, והחברים בהם יתמקצעו באותו תחום (בניגוד לחוסר המומחיות כיום של חברי וועדות הכנסת). הגדלת מספר חברי הכנסת שיכולים לפקח על הממשלה (למעט חברי כנסת שהם חברי הממשלה) ל-180 (בהתאם למודל "השורש השלישי").
כללי ההתנהלות של הכנסת נקבעו בחוק יסוד: הכנסת ובחוק הכנסת. על פי חוק היסוד, כפופה הכנסת לשלושה מקורות: חקיקה בנושא עבודת הכנסת, תקנון הכנסת, וכן "הנוהג והנוהל המקובלים".
מושב הפעילות השנתי של הכנסת מתחלק לשני כנסים: כנס החורף, הנמשך בין סוכות ופסח, וכנס הקיץ, הנמשך מיום העצמאות ועד לחודש אוגוסט. בתקופת הכנסים מתנהלות באופן סדיר ישיבות מליאת הכנסת וועדותיה. בין הכנסים מתקיימת תקופת פגרה, במהלכה ממשיכות לפעול ועדות הכנסת ומחלקות הכנסת השונות. המליאה מתכנסת בתקופה זו אך ורק לכינוסי פגרה מיוחדים, שמזומנים לבקשת הממשלה או בחתימת 25 חברי הכנסת.
סדר היום של ישיבות הכנסת נקבע על ידי יושב ראש הכנסת. ישיבות המליאה מתקיימות בימים קבועים ובשעות קבועות והן מוקדשות לדיונים על הצעות חקיקה של הממשלה ולדיון בהצעות חוק פרטיות והצעות לסדר היום של חברי הכנסת. על שולחנות חברי הכנסת במליאה מונחים באופן תדיר תקנון הכנסת, חוברת חוקי היסוד וחוקים הנוגעים לעבודת הכנסת, סדר היום השבועי וניירות רקע על הנושאים הנידונים. במליאה מתקיימים דיונים אישיים, בהם נרשמים חברי הכנסת לקבלת זכות הדיבור, ודיונים סיעתיים, בהם זהות הדוברים מוכתבת על ידי סיעות הבית.
מליאת הכנסת היא סמכות ההכרעה העליונה של הכנסת ובה מתקבלות החלטות על ידי כלל 120 חברי הכנסת, אך לא דרוש קוורום לקיום פעילויותיה. באולם המליאה מתקיימים דיונים והצבעות על מכלול המלאכות הנעשות בתחומי הכנסת: חקיקה, דיון, פיקוח, בחירת נושאי תפקידים וקיום טקסים. החלטות המליאה מתקיימות ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה, אלא אם הוגדרה בחוק הוראה אחרת. בראשית ימיה של המדינה נאסר על גורמי חוץ לשאת נאומים במליאת הכנסת. כלל זה התבטל עם השנים והותר ליותר ראשי מדינות להיכנס ולשאת נאום במליאה.
ועדות הכנסת הן זרוע ביצוע חשובה בעבודת הכנסת. הוועדות מורכבות בהתאם ליחסי הכוחות המפלגתיים של הרכב הכנסת. מטרת הקמתן היא הפחתה ממעמסת הדיונים במליאה ומתן אפשרות לפיקוח ומעקב הדוקים יותר אחר שטחי פעולה ממוקדים.
הרכב הוועדות נקבע על ידי ועדה מסדרת המוקמת לצורך זה לאחר היוודע תוצאות הבחירות. החל בכנסת הרביעית הושווה גודלן של הוועדות ובכל אחת מהן כיהנו 19 חברים, כאשר בכנסות הקודמות ניתן יתרון מספרי לוועדת הכנסת וועדת חוקה, חוק ומשפט. בשנת 1994 נחקק חוק הכנסת, שקבע כי מספר חברי הוועדות לא יעלה על 15, למעט ועדות הכנסת, החוקה, הכספים והחוץ והביטחון, בהן מספרם מוגבל ל-17. ב-2004 נחקק חוק מיוחד, כהוראת שעה לכנסת השש עשרה, שקבע כי בוועדת הכספים ניתן יהיה למנות 19 חברים. הוראת שעה דומה נחקקה גם בכנסת השבע עשרה.
סמכויותיהן של הוועדות משתנות בהתאם לתחומים שעליהם הן מופקדות ומסקנותיהן מובאות בפני המליאה. נוסח החוקים שמעובדים בוועדות הוא בדרך כלל הנוסח המכריע, לאחר שהושגה הסכמה בין חברי הוועדה המייצגים את עמדת סיעתם. המחלוקת העיקרית בנוגע לסמכויותיהן נוגעת לסתירה הקיימת בין תקנון הכנסת לבין מגילת הסמכויות של הוועדות שנקבעה בראשית הכנסת הראשונה. על פי מגילת הסמכויות, נתונה בידי ועדה היכולת לדון על דעת עצמה "בכל עניין אחר אשר בתחום ענייניה", בעוד שתקנון הכנסת הגדיר מאוחר יותר מפורשות את תפקידי הוועדות. כך מצאו דרכם אל דיוני הוועדה נושאים שהוסרו מסדר היום בהצבעה במליאת הכנסת, על פי החלטת הוועדה עצמה.
יושבי ראש הוועדות נבחרים בידי הוועדות עצמן, לפי המלצת ועדת הכנסת. עם זאת, בפועל, שיקול הדעת של ועדת הכנסת ושל חברי הוועדות הוא רק למראית עין, שכן ראשות הוועדות מחולקת בין הסיעות כחלק מההסכמים הקואליציוניים, והסיעות הן שקובעות מי מטעמן יכהן כיו"ר הוועדה. גם חברי הכנסת מסיעות האופוזיציה מכהנים כראשי ועדות. בראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה חייב לכהן יושב ראש מהאופוזיציה.
בכנסת מתקיימים מספר סוגי ועדות: ועדות הכנסת הקבועות (ולהן ועדות משנה וועדות משותפות), ועדות מיוחדות (דוגמת ועדת האתיקה וועדת הפירושים), ועדות לעניין מסוים (אד הוק) וועדות חקירה פרלמנטריות.
נוהלי העבודה של הכנסת מעוגנים בתקנון הכנסת, אשר התבסס בראשיתו על תקנון מועצת המדינה הזמנית. עם הקמת ועדת הכנסת הראשונה החלו חברי הכנסת בהרחבת ועדכון הנהלים. בשלהי הכנסת השלישית רוכזו הפרקים שהוכנו במסמך אחד וזה החל להתפרסם במושב הפתיחה של הכנסת הרביעית. קודם לגיבושו התבססה עבודת הכנסת על הנוהג הקיים והחלטות נשיאות הכנסת.
בתקנון מוסדרים הליכי עבודתה הפנימיים של הכנסת והוא מחייב את חבריה. סמכות הדיון בסעיפי התקנון נתונה בידי ועדת הכנסת ושינוי בו מחייב רוב מקרב חברי הוועדה. מידת יציבותו גבוהה ולאורך השנים הוכנסו בו שינויים מועטים.
סמכות הביצוע העיקרית של התקנון מצויה בידי יושב ראש ומזכירות הכנסת, המנהלים את ישיבותיה. מידת אחריותם כלפיו גבוהה גם היא. דוגמה לכך ניתן למצוא בביטולה של ישיבת מליאת הכנסת לאור החיוב שבהעלאת הצעת אי אמון בראשית הישיבה ואי יכולתו של ראש הממשלה להגיע לישיבה בשעת פתיחתה.
חלק מהוראות התקנון הוכנסו במהלך השנים בחוקי המדינה, עיקרן בחוק יסוד: הכנסת ובחוק הכנסת.
רב הכנסת הוא הממונה על ענייני הדת במשכן הכנסת ומשמש כראש תחום כשרות ועניינים הלכתיים של הרשות המחוקקת בישראל. אחראי בין היתר על שמירת הכשרות של המזון במטבחים, מסעדות וכן בתי הקפה אשר פועלים בכנסת ואף על אוכל מחוץ למשכן שמביאים חברי הכנסת. על פי דרישת הרבנות בירושלים, הרב גם אחראי ומפקח על עבודת משגיחי הכשרות הקבועים אשר עובדים במשכן. בנוסף, כחלק מהיותו האחראי על ענייני הדת במשכן הוא אחראי על מכירת חמץ השנתית של הכנסת, בית הכנסת במשכן, ספרי התורה, הדרכת גבאי בית הכנסת, וכן על תשמישי הקדושה ועוד.
דרישות הסף הדרושות כדי להיות רב הכנסת הוא תואר ראשון ממוסד אקדמי ותעודת משגיח כשרות בסיסית של הרבנות (בעבר הדבר היה מחייב גם תעודת הסמכה רשמית מהרבנות הראשית לישראל אך בוטל ב-2018). כיום, בתפקיד רב הכנסת יכולים לכהן גם גברים וגם נשים, עד 2018 רק גברים יכלו לכהן בתפקיד זה. בחירה לתפקיד רב הכנסת אינה קצובה במספר של כהונות, למעשה רב הכנסת יכול לשמש בתפקיד עד לפרישתו מבלי שרבנים נוספים יוכלו להתמודד לתפקיד.
החל מספטמבר 2018, מכהן בתפקיד הרב אביעד גוטמן.
חבר הכנסת הוא אחד מ-120 הנציגים המכהנים בכנסת, לאחר שנבחרו לכהונה זו על ידי אזרחי מדינת ישראל בבחירות דמוקרטיות. אדם מעל גיל 21 רשאי להיבחר לתפקיד, ובנוסף לחברותו בכנסת, יכול חבר הכנסת לכהן כחבר בוועדות הכנסת ולכהן כשר או סגן שר בממשלת ישראל. ראש הממשלה, ממלא מקומו וסגני שרים חייבים לכהן גם כחברי הכנסת.
חובותיו וזכויותיו של חבר הכנסת מעוגנות בחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א–1951. מטרת חסינותו של חבר הכנסת היא להבטיח שצעדיו לא יוצרו על ידי גורמים שלטוניים אחרים. החל מהכנסת השש עשרה החסינות אינה מוענקת אוטומטית וניתנת לחבר הכנסת על פי בקשתו.
זכויות נוספות של חברי הכנסת כוללות זכות לקבלת דרכון שירות בעת נסיעתם מחוץ לישראל, זכאות לנסיעה חינם בתחבורה ציבורית ברחבי המדינה, פטור מחובת שירות סדיר בצה"ל, קבלת רכב ותשלום הוצאות אחזקתו, קצובת ביגוד, וכן החזר הוצאות על משלוח דברי דואר ומנוי על שני עיתונים יומיים.
חובותיו של חבר הכנסת כוללות, בראש ובראשונה, שמירה על ערכי היסוד של מדינת ישראל ונאמנות לעקרונותיה. חבר הכנסת מחויב להקדיש את זמנו ומרצו למילוי תפקידו ונאסר עליו לקבל הנאה חומרית מתוקף מעמדו. פעילותו של חבר הכנסת היא עיסוקו הבלעדי, מלבד פעילות בשליחות המפלגה, והשימוש בתואר "חבר הכנסת" ייעשה אך ורק לצורך מילוי תפקידו. פעילותו במסגרת מליאת הכנסת וועדותיה תיעשה בכפוף לתקנון הכנסת ולהוראות יושב ראש הכנסת ויושבי ראש הוועדות.
חברי הכנסת הם נציגי ציבור האזרחים במדינת ישראל. מתוקף תפקידם הייצוגי, נעשו לאורך השנים ניסיונות לשימור המרקם החברתי והפלורליזם האידאולוגי בין חברי הכנסת. במפלגות בהן נהוגה ועדה מסדרת מקובל שרשימת מועמדי המפלגה מורכבת כך שתכיל בה ייצוג לאישים תושבי אזורים שונים בארץ, בעלי התמחות מקצועית שונה ושהם נציגי מגזרים שונים מבחינת דת ומגדר. במפלגות בהן מתקיימות בחירות מקדימות מקובל לקיים משבצות שריון ברשימת המפלגה לצורכי העדפה מתקנת.
למרות העובדה שמאז כינונה של הכנסת הראשונה כיהנו בה חברי כנסת דתיים וחרדים, הרי שהספרות ההלכתית העוסקת במעמדו ההלכתי של חבר הכנסת כמחוקק ובמעמדה של הכנסת כמוסד קולגיאלי לחקיקה, זכו לדיונים הלכתיים ספורדיים בספרות ההלכה. פערים אלה השפיעו ומשפיעים גם כיום על היחס ההלכתי לחוקי מדינת ישראל. שתי תפיסות הלכתיות נפוצות רואות בחבר הכנסת שלוח של מצביעיו, ותפיסה הלכתית נוספת רואה בו נציג של "אדם חשוב" המתפרש כ"גדול תורה".
הכנסת וחברי הכנסת עומדים בקשר מתמיד עם הציבור לצורכי עבודתם. במהלך השנים התרחבה מעורבות הכנסת גם בקשרי חוץ, לצורכי הסברה ולימוד משותף של נהלים פרלמנטריים. בשנת 1951 הוקמה במסגרת ועדת הכנסת ועדת משנה לפניות הציבור, בה מטופלות באופן שוטף פניות ציבור ומתנהלים דיונים הנוגעים למצוקות הפרט ולהגנת הצרכן. החל בכנסת הארבע עשרה מתקיימת הוועדה במעמד של ועדה מיוחדת.
לרשות חבר הכנסת עומד תקציב שנתי לקיום קשר עם הציבור ושכירת לשכה פרלמנטרית מחוץ לכנסת. חבר הכנסת רשאי לשלוח מכסת מכתבים ודברי דואר ללא תשלום.
מוסד הכנסת פעיל במסגרת האיגוד הבין-פרלמנטרי ומזכיר הכנסת חבר באיגוד המזכירים הכללים של פרלמנטים. לכנסת מעמד של משקיפה במועצת אירופה ובפרלמנט האירופי, והיא משתתפת כמשקיפה באספות נאט"ו, הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה והארגון לשיתוף פעולה כלכלי של מדינות הים השחור. חברי הכנסת רשאים לקיים, באישור יושב ראש הכנסת, אגודות ידידות פרלמנטריות ולקיים באמצעותן קשרים ישירים עם נציגים בפרלמנטים זרים. חברי הכנסת משתתפים גם במסגרת משלחות פרלמנטריות רשמיות, המייצגות את הכנסת ומתארחות בפרלמנטים זרים.
אתר האינטרנט של הכנסת מספק לציבור מידע על הכנסת ופעילותה, ומאז העשור הראשון של המאה ה-21, החלה הכנסת להעלות בו את הפרוטוקולים של דיוני המליאה החל מהכנסת הראשונה ועד לעדכונים ישירים מדיוני המליאה המתקיימים ברגע אמת. חלקים מהאתר מתורגמים לערבית, אנגלית ורוסית.
החל משנת 2004 פועל מכוח חוק, ערוץ הכנסת, המשדר באופן רציף במשך חמישה ימות השבוע, ובו משודרים דיוני המליאה, דיונים נבחרים מהוועדות ותוכניות מגוונות בנושאי מדע המדינה. שידוריו ניתנים לצפייה גם באמצעות אתר האינטרנט של הכנסת ובשידורים הישירים מדיוני הוועדות ניתן, לעיתים, לאזרחים להשתתף באופן מקוון.
החל משנת 2017 הושק לכל ח"כ תת-אתר ובו מדווח על כל פעילותו.
מול הכנסת התקיימו הפגנות רבות במגוון נושאים העומדים על סדר היום הציבורי. חלק מההפגנות דורשות כסף, כמו דרישות להעלאת שכר, דרישת לסיוע מהמדינה למקום יישוב או מגזר, ודרישות סיוע במקרים של קריסת חברה. הפגנות אחרות עוסקות בענייני מדיניות מדינית וביטחונית וכוללות, בין השאר, דרישות מימין להגברת הביטחון ולמניעת נסיגות ודרישות משמאל לפינוי התנחלויות ונגד פעילות צה"ל בשטחים המוחזקים.
ב-7 בינואר 1952 במהלך הדיון בכנסת על המשא ומתן להסכם השילומים עם ממשלת מערב גרמניה, התקיימה הפגנת נגד בעידודו של חבר הכנסת מנחם בגין (חרות). לאחר ההפגנה עלו המונים על בניין הכנסת בבית פרומין ואבן נזרקה על חלונות הכנסת ופצעה את חבר הכנסת חנן רובין (מפ"ם) בראשו.
לאחר מלחמת יום הכיפורים התקיימו מול הכנסת הפגנות נגד השלטון בגלל מחדל המלחמה.
בשנת 2023, במסגרת המחאה נגד הרפורמה המשפטית נערכו מספר הפגנות מול משכן הכנסת, שכללו עשרות אלפי מוחים.
הכנסת מקיימת קשרים עם פרלמנטים במדינות אחרות. כן מתקיימים בכנסת ביקורים של מנהיגי מדינות אחרות. אחד הביקורים הנודעים ביותר היה זה של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שהגיע לביקורו ההיסטורי ב-20 בנובמבר 1977, ונשא נאום במליאת הכנסת. ביקור זה היה שלב ראשון לקראת הסכמי קמפ דייוויד.
This article uses material from the Wikipedia עברית article הכנסת, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.