ברכה ליכטנברג אטינגר (נולדה ב-23 במרץ 1948) היא אמנית, ציירת ישראלית, פסיכואנליטיקאית, פילוסופית וסופרת ישראלית-צרפתית.
השתתפה בתערוכות רבות ברחבי העולם. היא פרופסורית לאמנות ופסיכואנליזה ב-EGS, בית הספר האירופי לתארים מתקדמים בשווייץ, וב-GCAS, המרכז ללימודים מתקדמים.
לידה | 23 במרץ 1948 (בת 76) תל-אביב, פלשתינה (א"י) |
---|---|
מקום לימודים | אוניברסיטת פריז 7 |
מוסדות | European Graduate School |
עיסוק | ציירת, פילוסופית, צלמת, פסיכואנליטיקאית |
מדינה | צרפת, ישראל |
אטינגר גדלה בקריית שלום בדרום תל אביב. אביה, עוזיאל ליכטנברג, הוא ניצול השואה, ממייסדי מכון משואה וממייסדי קיבוץ ניצנים.
התגייסה לצה"ל ובמלחמת ששת הימים שירתה כפקידת מבצעים בטייסת 124 - טייסת של מסוקי תובלה. בתחילת אוקטובר 1967 עברה לבסיס אל עריש של חיל האוויר, ששימש בעיקר מסוקים ומטוסים קלים.
ב-21 באוקטובר 1967 טובעה המשחתת אילת על ידי חיל הים המצרי בקרבת פורט סעיד. ליכטנברג, שהייתה תורנית בחדר המבצעים בבסיס אל עריש, קלטה את שידורי המצוקה של האוניה ויזמה מבצע הצלה, חילוץ ופינוי הפצועים. היא פיקדה על המבצע למרות היעדרות מפקד הבסיס ועל אף התעלמות ה"בור" בקריה מהודעותיה. ליכטנברג, שהייתה עד זמן קודם לכן פקידת מבצעים בטייסת 124 בבסיס תל-נוף, דאגה להזנקת מטוסים ומסוקים, תיאמה את פעולות ההצלה והקימה בית חולים שדה מאולתר בבסיס. במהלך המבצע התמוטט לעברה מסוק בוער והיא נפצעה ולאחר מכן לקתה בהלם קרב. רק 51 שנה לאחר האירוע פרסם חיל האוויר את מעשה הגבורה שלה, ובאוגוסט 2020 קיבלה צל״ש אלוף ומדליית הוקרה ״מעל ומעבר״ ממפקד חיל האוויר עמיקם נורקין.
בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עבדה כעוזרת מחקר של עמוס טברסקי ודניאל כהנמן. בשנים 1979-1975 למדה במרכז לונדון לפסיכותרפיה, חזרה לישראל בשנת 1979 ועבדה במרכז לבריאות הנפש שלוותה. בשנת 1981 עברה לפריז שם עסקה בציור, רישום וצילום. התמחתה בפסיכואנליזה באוניברסיטת פריז VII: דני דידרו והשלימה דוקטורט באסתטיקה לאמנות מאוניברסיטת פריז VIII: המרכז האוניברסיטאי הנסיוני ונסן - סן-דני בשנת 1996.
אטינגר היא אחת ההוגות הפמיניסטיות הצרפתיות הבולטות של ימינו, לצידן של הלן סיקסו, לוס איריגארי וז'וליה קריסטבה. טבעה הגתה ופיתחה את המושג הפילוסופי והפסיכואנליטי חלל מטריקסיאלי (חלל/מרחב רחמי) ב-1985 ומושגים נוספים והציגה ופיתחה את המימד המטריקסיאלי בסוביקט האנושי בסדרת מאמרים וספרים לאורך קרוב ל-4 עשורים. פרסמה מספר ספרים וכן עשרות מאמרים אקדמיים באנגלית, צרפתית, ספרדית, פינית, רוסית, גרמנית, פורטוגזית, עברית ועוד, החל מ-1991. כתביה עוסקים בפילוסופיה, פסיכואנליזה, ואמנות ומכוננים את הפסיכואנליזה והאתיקה וכן את הפילוסופיה של האסתטיקה על המקור הרחמי-נשי-אימהי. כתביה המהפכניים חוללו שינוי בחקר הקולנוע, התרבות והאמנות ובפמיניזם. ההגות שלה עוסקת בנשיות, הלא-מודע של ההריון, תהליכי אירוע-מפגש לא-מודע בין הסובייקט לבין הנשי-אימהי רחמי, טראומה ועדות, מבט, סוביקט ואובייקט מטריקסיאליים, והעברה טרנס-סובייקטית בפסיכואנליזה ובאמנות, טראומה אישית והיסטורית, העברה בין-דורית של טראומת השואה, אלימות נגד נשים וילדים במלחמה, זיכרון ושכחה. קיימה סדרת שיחות עם עמנואל לוינס, אדמון ז'אבס כריסטיאן בולטנסקי, פליקס גואטרי ונוספים, ותרגמה לעברית מכתביו של ז'אק לאקאן.
ברכה חייתה בלונדון בין השנים 1975-1979 ולה בת מנישואיה הראשונים, השחקנית והמתרגמת לנה אטינגר. היא חייתה בפריז בין השנים 1981-2003 עם איש התקשורת יואב טוקר ולהם בן, איתי טוקר.
אטינגר, שהיא אחת האמניות המצליחות ביותר בשדה האמנות הבינלאומי העכשווי, מעולם לא למדה אומנות באופן מסודר.
תהליך העבודה שלה כולל שימוש באמצעי שכפול של דימויים על גבי קנבס או נייר, שלאחר מכן עוברים טרנספורמציה על ידי רישום וצבע, בתהליך ארוך הנמשך לאורך כמה שנים, שכבה שקופה על שכבה שקופה. אטינגר עוסקת כבר שנים בקשרים בין אימה וטראומה בהקשר של עיבוד עקבות הזיכרון של אחר ושל העצמי, על ידי יצירה של חלל עומק בציור דרך עבודת קו-צבע-אור, והאופן שבו המבט וההתפוגגות של המבט מאפשרים מרחב של עדות.
את ההשראה שלה וחומריה ליצירה היא שואבת מחומרים ארכיונים כמו מפות אוויר ישנות, צילומי אוויר ומפות טופוגרפיות של ישראל, אלבומי משפחה (משפחת הוריה באירופה של תקופת השואה ולפניה כמו גם תצלומיה ותצלומי ילדיה) וצילומים של אימהות ותינוקיהן ונשים ונערות המובלות עירומות להוצאה להורג באוקראינה בשנת 1942.
אפילו מלאונרדו דה וינצ'י וממונה, מה שאפשר לקלוט זה רק את מה שההווה פתוח אליו. אמנות לא נענית לשום תקן, ואף שהשימושים שלי במכונת צילום וסריקה במחשב לא היו אפשריים בתקופת הרנסאנס והציור בצבע שמן כן היה אפשרי אז – מה שהופך את הציור שלי לעכשווי לא תלוי בזה. במובן העמוק, האמנות היא זו שקובעת מה עכשווי, ואומנות שתשרוד בתקופה שלנו ותמשיך להשפיע בעתיד היא זו שתעצב את מה שייחשב בעתיד לאמנות של זמננו מעבר לצווי השעה החולפת. הציור העכשווי קבר את ההכרזות על מות הציור.
— אטינגר, 2009
נושא מרכזי בעבודותיה של אטינגר הוא המחקר הייחודי במימד האבסטרקטי של יחסי קו וצבע היוצרים חלל עומק לא פרספקטיבי, חלל-נושא ואור-נושא, כדבריה של אטינגר, "החלל הרחמי של הציור". החומרים הארכיונים הוויזואליים מעובדים תחילה במכונות זירוקס המשעתקות אותם ומשבשות אותם, כמו גם במחשב, כחלק מתהליך המטמורפוזה לרישום וציור. פרגמנטים של חשיבה פואטית או יומיומית, פילוסופית או פסיכואנליטית, נאגרים במחברות ויומנים לצד רישומי דיו ומעובדים בהמשך לאופני תצוגה נוספים ולכתיבה כחלק מתהליך היצירה.
מספר תאורטיקנים, היסטוריונים ואוצרים של אמנות, ביניהם גריזלדה פולוק (אנ') וקתרין דה זגר (אנ'), הקדישו ספרים ליצירתה.
היא הציגה תערוכות בגלריות ובמוזיאונים הנחשבים בעולם, ביניהם: מרכז פומפידו, פריז; מוזיאון סטדליק, אמסטרדם; מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון הרצליה בישראל, וכן הציגה תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ירושלים; במוזיאון לאמנות מודרנית, אוקספורד; במוזיאון לאמנות של קאלה (אנ'), צרפת; במוזיאון לאמנות של אנז'ה (אנ'), צרפת; במוזיאון לאמנות של פורי (אנ'), פינלנד; במוזיאון מרכז הרישום (אנ'), ניו יורק; במכון אנטוני טאפייס, ברצלונה; במוזיאון הרוסי, סנט פטרסבורג; בביאנלה של איסטנבול, טורקיה (2015); בביאנלה של קוצ'י-מוזיריס (אנ'), הודו (2018) ועוד.
ב-2009 נפתחה במרכז פומפידו תערוכה שנמשכה כשנה וחצי ובה הוצגו 350 יצירות של 150 אומניות מראשית המאה ה-20 ועד לשנת התערוכה. בתערוכה ביקרו יותר משני מיליון מבקרים והיא התבססה על האוסף האירופי הראשון של אומנות מודרנית ועכשווית. ב-2011 הציגה אטינגר בתערוכה זו סדרה בת 7 ציורים שבהם היא עוסקת בשאלות של זיכרון ותודעה. "כבר יותר מ-20 שנה שהאומנות היא הלב של העשייה שלי והעשייה היא מאוד איטית, מדיטטיבית. לאט לאט עולים ההרהורים ובעקבותיהם עולה גם כתיבה", אמרה לגבי התערוכה.
בשנת 1996 השתתפה אטינגר בתערוכה מקיפה של אמנות מודרנית במרכז פומפידו: ׳מול פני ההיסטוריה׳.
בשנת 2009 הציגה אטינגר תערוכת יחיד במוזיאון פרויד, שהייתה התערוכה הגדולה הראשונה שלה בבריטניה מאז 1993. בתערוכה הוצגו ציורים ומחברות של אטינגר שלא נחשפו לציבור הרחב לפני כן. כל העבודות בתערוכה התכתבו עם השואה, ובעצם כך עם הסיבות שהביאו את זיגמונד פרויד לבריטניה. נושאי התערוכה העיקריים היו אסתטיקה, פוליטיקה, זיכרון תרבותי ומרחב פסיכואנליטי.
בשנת 2015 הוזמנה אטינגר להשתתף בביאנלה של איסטנבול עם תערוכת יחיד מקיפה של עבודותיה בין השנים 1984 עד 2015. התערוכה, שאצרה קרולין קריסטוב-בקרגייב (אנ'), נקראה "מי מלח – תיאוריה של צורות מחשבה". התערוכה מתייחסת דרך מטאפורות של גלי מחשבה, גלי זיכרון, גלי מוח וגלים מגנטים, לקשר בין האומנות לעולם, למדע, לפילוסופיה ולאקולוגיה. העבודות של אטינגר בביאנלה עסקו בטראומה האישית וההיסטורית, בזיכרון, שכחה ועדות. כהתנגדות לעולם מוצף דימויים, כאן מוצעת האופציה של עולם שעושרו נשען על העמקה רוחנית של מעט מוטיבים. התערוכה של אטינגר הוצגה בגלריה Arter ומתוארת על ידי אייל שגיא ביזאוי כ"אחד המבנים היפים ביותר ברחוב, בסגנון האר נובו, המיוחד לאחד הארכיטקטים הטורקים המזוהים ביותר עם רובע זה של העיר, פטריק מיימרידיס אפנדי."
במסגרת הביאנלה קיימו ההיסטוריונית של האומנות גריזלדה פולוק ואטינגר סדנת קריאה. כמו כן הושק בתערוכה ספר אמנית של אטינגר, הנקרא "א. וליבי חלל", וכולל דימויים רבים של עבודותיה: ציורים וצילומים מעבודות וידאו, וכן מחברות.
ממאמריה:
This article uses material from the Wikipedia עברית article ברכה ליכטנברג אטינגר, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.