שיר של הדלתות The End

הסולן ג'ים מוריסון כתב בתחילה את מילות השיר על פרידתו מחברתו מארי וורבלו, אך התפתח לאורך חודשים ספורים לשיר ארוך יותר העוסק במוות, מרד חברתי ותסביך אדיפוס במהלכו האדם יגיע לחירות בכך שהרג את מה שהוריו נטעו בו. הלהקה הקליטה את השיר, שהוא באורך 12 דקות, כשיר האחרון באלבום הבכורה שלהם שיצא לאור ב-4 בינואר ,1967. השיר זכה לפופולריות והצלחה גדולה יותר כששומש בסרט המלחמה של פרנסיס פורד קופולה ,"אפוקליפסה עכשיו" שיצא ב-1979 ,כשמונה שנים לאחר מותו של מוריסון

"The End"

שיר בביצוע הדלתות
מתוך האלבום The Doors
יצא לאור	5 בינואר 1967
הוקלט	אוגוסט - ספטמבר, 1966
מקום הקלטה	אולפני אלקטרה ,לוס אנג'לס
סוגה	רוק פסיכדלי ,ראגא רוק, ספוקן וורד
שפה	אנגלית
אורך	11:45
חברת תקליטים	אלקטרה רקורדס
כתיבה	ג'ים מוריסון רובי קריגר ג'ון דנסמור ריי מנזרק
לחן	ג'ים מוריסון רובי קריגר ג'ון דנסמור ריי מנזרק
הפקה	פול רוטשילד

השיר דורג במקום ה-336 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של מגזין "רולינג סטון" ב-2010. סולו הגיטרה בשיר דורג במקום ה-93 ברשימת "100 סולואי הגיטרה הגדולים בכל הזמנים".

מוריסון כתב את השיר בליל חורף 1967 בבוץ מתחת למזח חוף ונציה בלוס אנג'לס ובמהלך ראיון בשנת 1969, הסביר את המילים;

בכל פעם שאני שומע את השיר הזה...זה אומר לי משהו אחר. אני באמת לא יודע מה ניסיתי להגיד. זה רק התחיל כשיר פרידה פשוט ...כנראה רק לילדות, אבל יכולתי לראות איך זה יכול להיפרד מעין ילדות. אני באמת לא יודע. אני חושב שזה מספיק מורכב ואוניברסאלי בדמיונו, כך שזה יכול להיות כמעט כל דבר שתרצה שיהיה

— מוריסון

כשהתראיין לליזי ג'יימס, הוא הסביר את משמעות הבית "My only friend, the End" בשיר; "לפעמים הכאב הוא יותר מדי לבחינה, או אפילו לסבול אותו...אבל זה לא הופך אותו לרשע - או בהכרח מסוכן. אבל אנשים חוששים ממוות אפילו יותר מכאב. מוזר שהם מפחדים מהמוות. החיים כואבים הרבה יותר ממוות. ברגע המוות הכאב נגמר. כן - אני מניח שזה חבר".

זמן קצר מעבר לנקודת האמצע של גרסת האלבום שאורכה כמעט 12 דקות, השיר נכנס לחלק מדובר עם המילים "הרוצח התעורר לפני עלות השחר/הוא נעל את נעליו". קטע זה של השיר מגיע לשיא דרמטי עם השורות, "אבא / כן בן? / אני רוצה להרוג אותך / אמא, אני רוצה..." (כשהמילים הבאות צרחו בלי להבין שמדובר ב"לזיין" ,שאת מילה זו צנזרו באמצעות עיצוב סאונד) שמדבר על תסביך אדיפוס. מוריסון עבד בהפקת תלמידים של ההצגה "אדיפוס רקס" בעת לימודיו באוניברסיטת פלורידה, והקלידן ריי מנזרק הסביר;

הוא נתן קול בסגנון רוקנרול לתסביך אדיפוס, באותה תקופה מגמה שנדונה בהרבה בפסיכולוגיה הפרוידיאנית. הוא לא אמר שהוא רוצה לעשות את זה לאמא ולאבא שלו...הוא שחזר קצת דרמה יוונית. זה היה תיאטרון!

— ריי מנזרק על קטע האדיפוס בשיר

בספרו האוטוביוגרפי Riders on the Storm ,מתופף הלהקה ג'ון דנסמור נזכר ברגע בו מוריסון הסביר בפניו את משמעות השיר;

בשלב מסוים ג'ים אמר לי במהלך ההקלטה, והוא דמע, והוא צעק באולפן, 'מישהו מבין אותי?!' ואמרתי שכן, אני כן, ומיד שם נכנסנו לדיון ארוך וג'ים פשוט אמר שוב ושוב להרוג את האב, לדפוק את האמא ובעצם מסתכם בזה, תהרוג את כל הדברים בעצמך שהם מושתלים בך ואינם מעצמך, הם מושגים זרים שאינם שלך, הם חייבים למות. לזיין את האמא זה דבר מאוד בסיסי, וזה אומר לחזור למהות, מהי המציאות, אפשר לגעת בזה, זה הטבע, זה לא יכול לשקר לך. אז מה שג'ים אומר בסוף קטע האדיפוס, שהוא בעצם אותו דבר שהקלאסיקה אומרת, תהרוג בעצמך את המושגים הזרים, תחזיר לעצמך את המציאות, זה הסוף של המושגים הזרים, ותחילת המושגים האישיים.

— דנסמור

בנוסף לכך, לדברי מגזין מוג'ו והרולינג סטון במהלך תהליכי ההקלטה של השיר, מוריסון נהג לשכב על רצפת הסטודיו תוך כדי כך שהוא ממלמל וחוזר על המילים; "לזיין את האמא, להרוג את האבא" עד שלפתע עמד והשליך טלוויזיה על חלון לוח הבקרה באולפן. לאחר התקרית, הוא נשלח הביתה בידי המפיק פול רוטשילד אולם מוריסון לקח מנת LSD ,חזר במהלך הלילה לאולפן ההקלטות וריסס אותו במטיף כיבוי אש, אותה תקרית קרתה במהלך הקלטת השיר "Light My Fire" כשחשב מוריסון שהאולפן עלה באש כך לדברי הגיטריסט רובי קריגר, וכשרוטשילד חזר, הוא ביקש לתת את נזק האולפן לחברת אלקטרה רקורדס. השיר הוקלט באופן חי באולפן ללא אובר-דאבינג. שני טייקים הוקלטו כשהשני שומש עבור האלבום.

סגנון מוזיקלי

השיר תואר כאחד מחלוצי ז'אנר הרוק הגותי, כשבביקורתו של ג'ון סטיקני בויליאמס רקורד שיצאה באוקטובר 1967, תיאר אותו כ"רוק גותי". בשנת 2017, Pitchfork כלל את השיר ברשימת "סיפור הגות ב-33 שירים". באתר קוסמיק, ראסטי פייפס תיאר את סגנון השיר כאחת הדוגמאות המוקדמות של ארט רוק. אולם, למרות זאת, השיר בעצם מורכב מסגנונות של רוק פסיכדלי, ראגא רוק וספוקן וורד. בנוסף, סגנון המוזיקה בשיר מושפע מאוד ממוזיקה הודית בעיקר בחלקי הגיטרה. קריגר השתמש בכיוון גיטרה שלמד משיעוריו של ראווי שנקר בבית הספר הקנארי למוזיקה בלוס אנג'לס, על מנת ליצור סאונד דמוי סיטאר או וינה.

לשיר יצאו מספר גרסאות הנבדלות מהמקורית, בין היתר גרסה בת 6 וחצי דקות שיצאה בתקליטור The Very Best of The Doors. נעשה שימוש בשיר בסרט "אפוקליפסה עכשיו" שיצא 8 שנים לאחר מותו של מוריסון ,ב-1979, אך שומשה גרסה שעברה רמיקס במיוחד עבור הסרט. בראיון לרדיו משנת 2020, קריגר סיפר שלפרנסיס פורד קופולה ויוצרי הסרט הייתה רשות להשתמש בכמעט כל שירי הלהקה ,אך בחרו ספציפית בשיר הזה מאחר שהתאים.

בהופעות החיות, הלהקה נהגה לעשות את השיר כסוגר את ההופעות משום שהוא נקרא "הסוף". במועדון המטריקס בסן פרנסיסקו, גרסת השיר בהופעה הייתה כ-14 דקות, בזמן שההופעה המפורסמת ביותר של הלהקה בהוליווד בול ביולי 1968 ,הגרסה הייתה כ-15 דקות, בחורף 1970 במהלך הופעה בניו יורק השיר ארך 17 דקות וכך גם במאי 1970 בהופעה בדטרויט.

כשהלהקה הופיעה לראשונה עם השיר במועדון הפופולרי בלוס אנג'לס וויסקי א-גוגו בערך ככמה חודשים או שנה אחרי יציאת האלבום הראשון, הם נזרקו מחוץ למועדון בשל חלק האדיפוס בשיר שבו מוריסון שר על "לזיין את האמא" ולהרוג את אבא. חלק זה גם הפך לשנוי במחלוקת במרוצת השנים. אך לעומת זאת, מוריסון ידע שמדובר בנושא קשה ומטריד לשמיעה ולכן עשה זאת.

בנוסף לכך, בהופעות שלאחר מכן, מוריסון נהג לייצר אווירה מיסטית ומסתורית עבור הקהל כשהשיר נוגן כאשר נהג לצעוק את המשפט "Bring Out Your Dead" (הביאו את המתים שלכם) ,משפט שהיה מוכר בתקופת ימי הביניים בקרב המוציאים להורג. בנוסף נהג מוריסון לרקוד ריקוד אינדיאני עתיק שנקרא "ריקוד הרפאים" ,שלפי אמונות שונות בקהילת הילידים האמריקאים עליהם מוריסון למד, מחבר את עולם החיים עם עולם המתים כדי להביא שלום ושגשוג.

•   מידע על היצירה "The End" באתר מיוזיק בריינז