עדות שקר: מונח משפטי, עדות בבית דין החוטאת לאמת

המונח "שבועת שקר" מפנה לכאן. לערך העוסק במושג ביהדות, ראו שבועת שווא ושבועת שקר.

העד מחויב לומר את האמת, כדי לשמור על אמיתות פסק הדין שיינתן בהליך המשפט.

מתן עדות שקר ביודעין נקבע כעבירה פלילית ברבות ממדינות העולם. בישראל, נקבע בסעיף 237 לחוק העונשין שהעונש על עדות שקר הוא מאסר של עד 7 שנים: "המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו - מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו - מאסר תשע שנים".

אמירות פרשניות אינן נחשבות עדות שקר שכן אנשים פעמים רבות אומרים דברים שאינם מדויקים לא ביודעין או לא בכוונה. אנשים גם עשויים להחזיק באמונות תמימות אך שגויות לגבי עובדות מסוימות או שזכרונם אינו מדויק. כמו כל הפשעים בשיטת המשפט המקובל, עדות שקר מצריכה יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית (mens rea) ויסוד עובדתי - "אקטוס ראוס" (actus reus) כדי להוכיח את קיום הפשע.

במדינות מסוימות כמו צרפת למשל, חשודים לא יכולים להחקר תחת שבועה ועל כן לא יכולים להעיד עדות שקר, ולא משנה מה יאמרו במהלך משפטם. גם בישראל קראו תיגר על השבעת העדים כדבר שבשגרה. בדיוני הכנסת על ביטול השבעת העדים לפני עדותם, נאמר כי לשבועה יש ערך כטקס דתי, אך כיוון שהעד גם כך מחויב לדבר אמת, אין לשבועה ערך מוסף כיוון לפי המשפט העברי עדיף שלא להישבע כלל, גם אם הוא דובר אמת. בנוסף, ישנו כלל שקובע כי עד שצריך להשביע אותו כיוון שיש חשש שידבר דברי שקר, פסול לעדות. בסופו של יום, בית הדין אינו מחויב להשביע את העדים אך יכול לעשות זאת במקרה הצורך.

האיסור על עדות שקר חל גם על עדים שמסרו את עדותם בכתב בתצהיר.

אמת ושקר בתחום המשפט מתייחס לניתוח עדות, וקביעה אם הטענות המוצגות בפני השופט הן עובדות (אמת) או טעויות, בדיות או משאלות-לב (שקר). פעמים רבות נאמר כי שופטים מנסים "להגיע לחקר האמת", כלומר, לגלות איזו מבין העדויות היא עדות אמת ואיזו - שקר.

ישנן מערכות משפט שבהן ההכרעה בדבר אמיתותן של עדויות נתונה בידי חבר מושבעים.

חוקרים ושופטים משתמשים במדדים שונים לבירור האם עדות היא אמיתית או שקרית. בין אלו נמנים:

• האם העדות היא קוהרנטית או מכילה סתירות
• האם העדות ניתנה מיד לאחר האירוע הנטען או שהיא עדות כבושה ונתנה זמן רב לאחר האירוע
  • באם העדות היא עדות כבושה מבחינת הרשויות, האם העד סיפר על האירוע למקורביו או שלא סיפר לאף אחד?
• האם התנהגות העד הגיונית או שמעידה על התנהגות "לא רציונלית"?
• האם העדות עקבית או שהשתנתה עם הזמן בהתאם להתפתחויות משפטיות?
• האם יש לעד מניע להעיד עדות שקר?
• כאשר העדות כוללת דברי שקר, עולה השאלה האם עובדה זאת פוסלת את כלל העדות, או שמא ניתן לברור מתוך העדות דברי אמת?

האיסור על עדות שקר מופיע בעשרת הדיברות: ”לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר” (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ב).

במשפט העברי עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שלא יכלו להיות במקום שבו הם מעידים שהמקרה התרחש בזמן בו הם מעידים שהמקרה התרחש. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להינתן לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.

הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות במשפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.

לפני הגדת עדות מזהירים את העדים, שלא יעידו עדות שקר. אחד מנוסחי האזהרה הוא סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, כלומר: עדי שקר בזויים אפילו בעיני שוכריהם.

בהתאם גישה זו של המשפט העברי, שלוש הצעות חוק לתיקון דיני הראיות הועלו בכנסת ועניין ביטול השבועה והחלפתה באזהרת עדים. בדיונים הובאה בהרחבה גישת המשפט העברי לשבועה וכיצד באה לידי ביטוי בחוק הראיות הישראלי.

• אונס בדוי

• סהדי שקרי אאוגרייהו זילי

• עדות שקר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)