מלחמות יוגוסלביה

המלחמות השפיעו על כל שש הרפובליקות ביוגוסלביה וקרויות לעיתים גם "המלחמות בבלקן", או "המלחמות ביוגוסלביה", "מלחמות הפרישה היוגוסלבית" או "מלחמת הבלקן השלישית" (ביטוי שטבע העיתונאי הבריטי מישה גלני).

מלחמות יוגוסלביה

תאריכי הסכסוך	31 במרץ 1991 – 12 בנובמבר 2001 (10 שנים)
מקום	יוגוסלביה: סרביה, סלובניה, קרואטיה, בוסניה, יוגוסלביה, קוסובו ומקדוניה.
תוצאה	עצמאותן של קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצוגובינה ומקדוניה.
הצדדים הלוחמים סלובניה סלובניה; קרואטיה קרואטיה; בוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה; צבא עצמאות קוסובו; נאט"ו נאט"ו; צבא החירות של פרסבו, מדבדה ובויאנובק; צבא החירות של מקדוניה יוגוסלביה יוגוסלביה; הסרבים שבבוסניה והרצוגובינה; הסרבים בקרואטיה ; משמר המתנדבים הסרבי
המלחמות גבו את חייהם של למעלה מ-130,000 בני אדם

הן אופיינו כמלחמות אתניות בין אנשי יוגוסלביה, בין סרבים בצד אחד, לבין קרואטים בוסנים ואלבנים מצד שני; אך גם בין קרואטים ובוסנים בבוסניה, ובין מקדונים ואלבנים במקדוניה. למלחמות היו שורשים עמוקים של סכסוכים פוליטיים, כלכליים ותרבותיים, וכמו כן גם מתח אתני רב.

את מלחמות יוגוסלביה ניתן לפצל לשתי קבוצות:

• הראשונה - במהלך התפרקותה של יוגוסלביה:
  1. המלחמה בסלובניה (1991).
  2. מלחמת העצמאות של קרואטיה (1991–1995).
  3. מלחמת בוסניה (1992–1995).
• השנייה - לאחר פירוק יוגוסלביה, באזורים עם האוכלוסייה האלבנית:
  1. מלחמת קוסובו (1996–1999).
  2. העימות בדרום סרביה (אנ') (1999–2001).
  3. העימות המקדוני (2001).

קודם להתפרקות ברית המועצות, יוגוסלביה הייתה מחולקת לשש רפובליקות אשר אוכלסו על ידי קבוצות אתניות שונות. יוגוסלביה חוותה מחאות אתניות מסוימות עוד בשנות ה-70 וה-80, אך לאחר התפרקות ברית המועצות, ניצלו ארבע מתוך שש מהרפובליקות (סלובניה, קרואטיה, בוסניה והרצגובינה ומקדוניה) את המצב הגאופליטי ששרר בעולם על מנת להגשים את רצונן להקים מדינות אתניות עצמאיות, והכריזו על פרישה חד צדדית מיוגוסלביה. בשל התנגדותה לכך, פתחה יוגוסלביה, אשר הורכבה אז מסרביה ומונטנגרו, בסדרת מלחמות עקובות מדם נגד מדינות אלו (מלבד מקדוניה, אשר פרשה מיוגוסלביה ללא מלחמה). למורת רוחה של יוגוסלביה, המלחמות לא הצליחו למנוע את ההתפרקות.

מלחמות יוגוסלביה מאופיינות בדוגמאות רבות של אירדנטיזם (מדיניות הדוגלת בניכוס שטחים הקשורים למדינה היסטורית או תרבותית, אך שייכים פוליטית למדינה אחרת). במובן זה, רבות מהרפובליקות המרכיבות את הרפובליקה הסוציאל-פדרלית של יוגוסלביה החזיקו ברגש לאומי רדום שהתפרץ לכדי תנועות עצמאיות בשנות ה-80 המאוחרות. התפרצות המלחמות, שהתחילו בשנת 1991, הייתה מונעת משאיפות אירדנטיות. סרביה קיוותה ליצור "סרביה גדולה יותר" בהתבסס על האימפריה הסרבית בשנת 1389, עד הקריסה שלה בקרב קוסובו נגד האימפריה העות'מאנית. רגש אירדנטי נראה גם כן בקרב קרואטיה, בניסיונה להקים "קרואטיה גדולה יותר" ובקרב אלבנים שקיוו גם כן להקים "אלבניה גדולה יותר".

מלחמת העצמאות של סלובניה (מלחמת עשרת הימים)

 

ב-23 בדצמבר 1990 קיימה סלובניה משאל עם באשר לעצמאותה, כאשר רוב מוחץ (כ-95% מהקולות) תמך בהיפרדות מיוגוסלביה והקמת מדינה סלובנית עצמאית. עם הכרזה זו, העריכה סלובניה כי יוגוסלביה תתנגד בכח להיפרדות זו, ושני הצדדים נערכו למלחמה. כחצי שנה לאחר מכן, ב-25 ביוני 1991, הכריזה סלובניה על עצמאותה מיוגוסלביה. יומיים לאחר מכן, יוגוסלביה פתחה במתקפה אווירית על סלובניה והחלה בכניסה קרקעית של כוחות משוריינים שהתקדמו אל נקודות אסטרטגיות במרכז המדינה.

ההתנגדות הסלובנית למתקפה זו אופיינה בלוחמת גרילה ובמתקפות באמצעות טילי נ"ט ונשק קל. כבר ביום הראשון ללחימה הצליחו הסלובנים להפתיע את היוגוסלבים עם עוצמתם, כאשר הצליחו להפיל מספר מסוקים, להשתלט על טנקים, ולשבות עשרות לוחמים יוגוסלבים. התמיכה הגורפת של העם הסלובני במלחמת העצמאות היוותה גורם נוסף לקשיי התמרון של יוגוסלביה בתוך סלובניה, כמו גם המורל הירוד בקרב חיילי יוגוסלביה.

ב-7 ביולי 1991, עשרה ימים בלבד לאחר פרוץ המלחמה, נסוגו הכוחות היוגוסלבים מסלובניה והצדדים החלו במשא ומתן על הסדרת מעמדה של סלובניה, במה שהוביל לחתימה על הסכם בריוני. לאחר המלחמה הוקמה רפובליקת סלובניה, שהפכה לימים למדינה דמוקרטית ליברלית החברה בגוש האירו ובנאט"ו.

במלחמה נהרגו כ-400 בני אדם, כ-200 מכל צד.

מלחמת העצמאות של קרואטיה (1991-1995)

בניגוד למלחמת סלובניה, שהסתיימה בזמן קצר, מלחמה זו נמשכה מספר שנים והתאפיינה באלימות ובזוועות נרחבות, כאשר הן הקרואטים והן היוגוסלבים ביצעו הפרות רבות של זכויות אדם במהלכה.

הסכסוך החל ב-1991, כאשר הפרלמנט הקרואטי הצביע בעד הכרזת עצמאות מיוגוסלביה. מהלך זה נתקל בהתנגדות עזה מצד הממשל הפדרלי היוגוסלבי, בראשותו של מילושביץ', ושל המיעוט הסרבי בקרואטיה, שהתנגד לעצמאות קרואטיה. הצבא היוגוסלבי התערב כדי לתמוך, כביכול, בסרבים הקרואטים, ופתח במלחמה נגד הקרואטים.

המלחמה התאפיינה בחילופי אש כבדים, כאשר שני הצדדים השתמשו בארטילריה וכוחות אוויריים. הכוחות הקרואטים ניצחו בסופו של דבר בסכסוך, ועד שנת 1995, כבשו את רוב השטח שנשלט על ידי הסרבים הקרואטים. המלחמה הסתיימה באוגוסט 1995, כאשר כוחות קרואטים פתחו במתקפה מוצלחת המכונה "מבצע סערה", שהביאה לכיבוש מחדש של אזור קריינה מידי המורדים הסרבים הקרואטים.

המלחמה הביאה להקמת מדינה עצמאית בקרואטיה, אך גם למאות אלפי עקורים, ולפי הערכות שונות לכ-20,000 הרוגים.

המלחמה בבוסניה והרצגובינה (1992-1995)

בדומה למלחמת קרואטיה, גם המלחמה בבוסניה נמשכה מספר שנים ואופיינה בהרוגים רבים ובפשעי מלחמה הדדיים. בנוסף על הסכסוך האתני בין הבוסנים לסרבים, למלחמה זו היה אלמנט דתי בין מוסלמים לנוצרים. עם הכרזת עצמאות בוסניה בשנת 1992, פתחה יוגוסלביה במלחמה שמטרתה למנוע את העצמאות, או לכל הפחות ליצור מדינה סרבית נפרדת באזורים הסרביים בתוך בוסניה. תושבי האזורים הסרבים בבוסניה קיבלו תמיכה מהצבא היוגוסלבי והקימו מיליציות שונות שנלחמו בבוסניה לצד יוגוסלביה. הכוחות הבוסנים, נתמכו הן על ידי המערב, והן על ידי ארגוני טרור כמו חזבאללה ואל קאעדה.

מבין הזוועות הרבות שהתרחשו במהלך הלחימה, האירוע המפורסם ביותר הוא טבח סרברניצה בשנת 1995, במסגרתו טבחו הכוחות היוגוסלבים בלמעלה מ-8,000 גברים ונערים בוסנים מוסלמים. על אף שסרברניצה הוכרזה כ-"אזור בטוח" בהגנת האו"ם, חיילי האו"ם ששהו במקום, בחרו לעמוד מנגד בעת התרחשות האירועים. הטבח בסרברניצה נחשב לאחד ממעשי הרצח ההמוניים הגדולים באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר ובית הדין הבינלאומי לצדק הגדירו את הטבח בסברניצה כרצח עם. מספר קצינים סרבים הואשמו בפשעי מלחמה, כולל ברצח עם.

המלחמה הסתיימה ב-1995, כאשר נחתם הסכם דייטון, אשר ביסס את המבנה הפוליטי הנוכחי של בוסניה והרצגובינה. האזורים הסרבים בבוסניה זכו לאוטונומיה מסוימת בתוך בוסניה, הנקראת רפובליקה סרפסקה.

המלחמה הביאה לעקירת מאות אלפי בני אדם, ולפי ההערכות ל-100,000 הרוגים.

מלחמת קוסובו (1998-1999)

 

מלחמת קוסובו הייתה סכסוך שהתרחש בקוסובו, מחוז בדרום סרביה, בין השנים 1998 ו-1999, אשר מאוכלס ברובו באלבנים. המלחמה התנהלה בין כוחות הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, שהורכבה אז מסרביה ומונטנגרו, לבין קבוצת המורדים האלבניים של קוסובו הידועה בשם צבא השחרור של קוסובו (KLA).

קוסובו ביקשה גם היא לקבל עצמאות מיוגוסלביה, בדומה לסלובניה, קרואטיה ובוסניה, ולהקים מדינה אלבנית עצמאית בשם קוסובו. רעיון העצמאות זכה לתמיכה רחבה בקרב האלבנים שהיוו רוב בקוסובו. הסכסוך החל ב-1998, כאשר צבא השחרור של קוסובו פתח בהתקוממות נגד כוחות יוגוסלביה בקוסובו על מנת להשיג עצמאות בכח. בעקבות זאת, יוגוסלביה הגיבה להתקוממות במסע דיכוי, שכלל שימוש בכוח צבאי עוצמתי וגירוש אלפי אלבנים תושבי קוסובו מבתיהם.

הסכסוך הסלים ב-1999, כאשר נאט"ו התערבה במלחמה לטובת קוסובו, והפציצה את כוחות יוגוסלביה. זאת, מתוך מחשבה כי סיום המלחמה יביא ליציבות באזור. ההפצצות ארכו 78 ימים, ונועדו ללחוץ על יוגוסלביה להסיג כוחותיה מקוסובו ולאפשר את חזרתם של הפליטים האלבנים לקוסובו. תקיפה זו השיגה את מטרתה, ויוגוסלביה הוציאה את כוחותיה מקוסובו ביוני 1999. ישראל התנגדה דאז להתערבות נאט"ו במלחמת קוסובו, כאשר אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל לשעבר, ציין כי "ישראל חייבת להסתכל קדימה. אסור לה לתת לגיטימציה למעורבות כוחנית מהסוג שמפעילות מדינות נאט"ו, ובראשן ארצות-הברית, בניסיונן לכפות פתרון בסכסוכים אזוריים. ברגע שישראל תביע תמיכה בדפוס-הפעולה לו אנו עדים בקוסובו, היא עלולה להיות הקורבן הבא".

המלחמה גבתה את חייהם של למעלה מ-10,000 בני אדם.

עימות נוסף, בהיקף נמוך בהרבה, התרחש בקוסובו בין 1999 ל-2001, במסגרתו כל צד ביקש לשפר את מעמדו בנוגע לקוסובו, אך סכסוך זה לא הסתיים בשינוי מהותי.

קוסובו הכריזה על עצמאות מסרביה ב-2008, אך עצמאות זו זכתה להכרה חלקית בלבד בקרב מדינות העולם ועד היום מהווה מקור לסכסוכים שונים.

העימות המקדוני (2001)

העימות המקדוני היה סכסוך שהתרחש ברפובליקה של מקדוניה (הידועה כיום כצפון מקדוניה) בשנת 2001. הסכסוך התנהל בין כוחות הביטחון המקדונים לבין קבוצת מורדים אתנית אלבנית הידועה בשם צבא השחרור הלאומי (NLA). הסכסוך החל בשנת 2001, כאשר ה-NLA פתח במרד מזוין נגד ממשלת מקדוניה. הכוחות האלבנים ביקשו להקים אוטונומיה עבור המיעוט האלבני במקדוניה, בדומה לזו שקיבלו האלבנים בקוסובו.

מקדוניה דיכאה את ההתקוממות בכח צבאי, והסכסוך הסתיים באוגוסט 2001, כאשר המיעוט האלבני הסכים להניח את נשקו ולקבל את סמכותה של ממשלת מקדוניה. מלחמת מקדוניה הייתה סכסוך בקנה מידה קטן יחסית, ומנתה כ-700 הרוגים. עם זאת, סכסוך זה היה משמעותי כיוון שעורר חשש לסכסוך רחב יותר בבלקן ואיים על יציבות האזור.

עם סיום המלחמות מצאה עצמה יוגוסלביה מפוצלת, עם חובות גדולים, ומאופיינת באי יציבות. המלחמות היו העקובות ביותר מדם על אדמת אירופה מאז סופה של מלחמת העולם השנייה, ועד למלחמת רוסיה-אוקראינה. במלחמות בוצע רצח העם הראשון ביבשת מאז מלחמת העולם השנייה, כנגד העם הבוסני. בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר הוקם בידי האו"ם כדי להעמיד לדין פושעי מלחמה יוגוסלבים (מפקדי צבא, חיילים, ואף ראש המדינה, סלובודן מילושביץ') על פשעי המלחמה שביצעו. מילושביץ' מת בתאו ב-2006.

עם סיום המלחמות, יוגוסלביה, שבעבר הורכבה משש רפובליקות, הורכבה כעת מסרביה ומוטנגרו בלבד. מספר שנים לאחר מכן, השתיים הנותרות קיימו איחוד רופף בשם "סרביה ומונטנגרו", וב-2006 מוטנגרו הכריזה על עצמאות. בכך, הישות הקרויה "יוגוסלביה" חדלה מלהתקיים.

  מדיה וקבצים בנושא מלחמות יוגוסלביה בוויקישיתוף

•   נורמה פרסי, ‏The Death of Yugoslavia, סרט דוקומנטרי מאת ה-BBC, ‏1995
•   יובל מלחי, פרק 208: בקו האש – 'סיפור אחר' לזכר שירה בנקי, באתר "קטעים בהיסטוריה", 3 באוגוסט 2017