כף הערווה: אזור אנטומי

אצל נשים קרויה כף הערווה גם "הר ונוס" (בלטינית: Mons veneris), והיא מסיימת בשפתי הפות.

למרות שמצויה אצל גברים ונשים כאחד, כף הערווה נוטה להיות גדולה יותר אצל נשים. הרקמה השומנית שבה רגישה לאסטרוגן, וגדלה לכדי לרכס מובהק עם תחילת ההתבגרות המינית של נערות. כמו כן, מתכסת כף הערווה בשׂער ערווה. לעיתים קרובות היא הופכת פחות בולטת עם הירידה בהורמון אסטרוגן שחווה הגוף במהלך גיל המעבר.

אף כי אינה חלק מאיברי המין החיצוניים עצמם, ניתן לראות בכף הערווה כאזור מעורר תאווה והוא נחשב לארוטי ביותר בתרבויות רבות. לאורך ההיסטוריה, הסרתם המלאה או החלקית של שיער הערווה הייתה נפוצה בחברות רבות, ולאחרונה היא נפוצה בעולם המערבי. ההסרה המלאה של שיער הערווה על ידי שימוש בשעווה, בסוכר או בגילוח, המוכרת כ"שעווה ברזילאית", הפכה למקובלת בשנים האחרונות.

בנסיבות מסוימות, כף הערווה נתונה לאידיאלים אסתטיים מעבר להסרת שיער. בהתאמה, מוצעים ניתוחים פלסטיים המשנים את צורת כף הערווה לאידיאל הנחשק. אידיאלים אלו עלולים להיות מושפעים מהעדפות אישיות, מנורמות תרבותיות עכשוויות, או מלחצים חברתיים.

 

צורות קישוט קבועות במטרה להעצים את המשיכה האסתטית של אזור זה הם הנבירה (ביפנית: 花弁), צילוק לצרכים קוסמטיים, או פירסינג כמו פירסינג "כריסטינה" או פירסינג "נפרטיטי". המושג "ואג'זל" מתייחס לקישוט לא-קבוע של כף הערווה עם קישוטי קריסטל.

אזכור בהלכה

בעיסוק בהלכות איילונית, מכנה המשנה את כף הערווה "שיפולי מעיים".