יחזקאל בּרַאוּן (18 בינואר 1922 – 26 באוגוסט 2014) היה מלחין ישראלי, פרופסור מן המניין בבית הספר למוזיקה עש בוכמן-מהטה של אוניברסיטת תל אביב.
חתן פרס ישראל למוזיקה (תשס"א).
לידה | 18 בינואר 1922 ברסלאו, רפובליקת ויימאר |
---|---|
פטירה | 26 באוגוסט 2014 (בגיל 92) תל אביב-יפו, ישראל |
מוקד פעילות | אוניברסיטת תל אביב |
מקום לימודים | אוניברסיטת תל אביב |
שפה מועדפת | עברית |
פרסים והוקרה | |
www | |
בראון נולד בברסלאו שבגרמניה, בן לאב מיהדות מזרח אירופה ואם קתולית גרמניה שהתגיירה. ב-1924, כשהיה בן שנתיים, עלה לארץ ישראל עם משפחתו, תחילה לתל אביב ואחר לרחובות. בשנותיו כילד ברחובות קלט את רשמיו המוזיקליים הראשונים, הן מתקליטי האופרות של הוריו והן משירת הנשים התימניות, שעסקו בכביסה בחצר ביתם. כשהיה בן שש, מיד אחרי שהתחיל את לימודיו ברחובות, עברה המשפחה לתל אביב, שם למד בבית הספר תל נורדאו. בין חבריו של בראון היו הסופרים משה שמיר ובנימין גלאי. בהמשך, לאחר נסיעה לגרמניה לבקר את המשפחה בברסלאו, עברו לגור בראשון לציון, שם למד בבית הספר חביב. לאחר סיום לימודיו שם למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. בילדותו ובנעוריו למד נגינה על כינור, אצל מורה מקונסרבטוריון שולמית בתל אביב, שהיה בא פעם בשבוע לראשון לציון. לאחר זמן הפסיק את שיעורי הנגינה בכינור והתחיל לנגן מוזיקה קאמרית עם מוזיקאים חובבים בראשון לציון
בראון הצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר ובמסגרתה הצטרף לקיבוץ משמר העמק, שם התוודע אל ע. הילל, בן הקיבוץ, ונקשרה ביניהם ידידות רבת שנים. במסגרת פעילותו בקיבוץ הדריך מקהלה להופעה בוועידת התנועה, ולצורך זה נסע לועד הפועל, שם נפגש עם הממונה על מדור המוזיקה, נסים נסימוב, שצייד אותו בתווים ובעצות טובות של מנצח מקהלה מנוסה. תווים אלה העלו בו, לא בפעם הראשונה, את הדחף להלחין בעצמו, אך גם הפעם פטר משאלת-לב זו במחשבה, כי הלחנת סימפוניות וכיוצא בהן לא לו נועדה. "היא שייכת לענקים כמו באך, מוצרט ובטהובן, שחיו בעבר הרחוק ובארצות רחוקות".
בראון התגייס לבריגדה היהודית והשתתף בקרבות על נהר סניו באיטליה. בתקופה זו ביקר בעיירה אלטרי, שם ראה בכנסייה ספר ובו נוימות, שהכיר מספרי תולדות המוזיקה אך לראשונה הזדמן לו לראות כתב-יד מקורי של מזמור גרגוריאני. לאחר הניצחון במלחמת העולם השנייה פעלו אנשי הבריגדה בהוצאת ניצולים ממחנות הריכוז והבאתם אל מחנה פליטים באיטליה, שם המשיכו לבקר אותם, לטפל בהם ולהגיש עזרה. באחת המסיבות המשותפות שערכו עם הפליטים הופיעה ילדה, שקראה משירי קדיה מולודובסקה ביידיש והדהימה את בראון בהצלחתה לשרוד את אימי השואה
לאחר שובו לארץ ישראל חזר לקיבוץ משמר העמק, משם נשלח ללימודים בסמינר למורים וגננות של התנועה הקיבוצית בתל אביב, ובמקביל לכך למד הרמוניה וקונטרפונקט אצל בוסקוביץ'. אז גילה לראשונה, שיכולתו המוזיקלית עולה בהרבה על הממוצע, בגדר משהו מיוחד ובלתי מצוי.
בראון נטל חלק בהגנת הקיבוץ בקרבות משמר העמק ועם קום המדינה גויס לצבא. ביוני 1948 נשא לאישה את שולמית גלזמן ובמרץ 1950 נולד בנם הבכור, רפאל, שנקרא על שם חברו הקרוב של יחזקאל, רפאל דויטש ממשמר העמק, שנפל במלחמה.
ב-1951 עזב את הקיבוץ והחל ללמוד באקדמיה הישראלית למוזיקה בתל אביב. ההחלטה לעזוב את הקיבוץ לא הייתה קלה, משום שבראון אהב את חייו בקיבוץ ואת כל הכרוך בהם, אך עבודתו בפלחה תבעה את כל זמנו וולא הניחה לו פנאי להתקדם במוזיקה, או אף להדריך קבוצות נוער עולה שהגיעו לקיבוץ. בסופו של דבר קיבל החלטה כואבת והודיע על עזיבתו, שהתקבלה בקיבוץ בצער, אך בהבנה וללא טינה. בתקופה הראשונה אחרי עזיבת הקיבוץ נאלצו יחזקאל ושולה להיפרד זמנית - היא להתגורר עם בנם הקטן אצל הוריה בקריית חיים והוא עם הוריו בראשון לציון, שם השתדל לצבור כסף לצרכים ראשוניים במתן שיעורים פרטיים בכל מקצוע אפשרי. במקביל ללימודיו באקדמיה לימד מוזיקה בסמינר הקיבוצים וחיבר מוזיקה. הרקדנית דבורה ברטונוב הזמינה אצלו יצירה לחליל רועים, ולאחר התייעצות עם החלילן אורי טפליץ, כתב סונאטה בשלושה פרקים, שטפליץ ניגן לראשונה במסגרת הקונצרטים הקאמריים במוזיאון תל אביב הישן. פטר עמנואל גרדנוויץ, שהיה אותן שנים המו"ל היחיד למוזיקה בישראל, הסכים להוציא לאור את היצירה, אך דרש שלא תיקרא סונאטה, שכן, לדבריו, "היום לא כותבים סונאטות [...] סונאטה היא מילה גסה שלא נאה להזכירה בחברה טובה" בראון נכנע ושינה את השם ל"שלושה פרקים לחליל", אך לאחר זמן חזר והחליף אותו לסונאטה, כיאה לה. ב-1953 סיים את לימודיו והחל ללמד מוזיקה. היה בוגר האקדמיה למוזיקה בתל אביב ובעל תואר מוסמך ללימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב. בין מוריו היו אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', הרצל שמואלי, אדית גרזון-קיווי ואחרים.
בשנת 1966 נוצר קשר בין בראון ומדינות סקנדינביה באמצעות המוזיקאית ננה קגן הדנית. בסוף שנות ה-70' אירחה משפחת בראון, בתוקף תפקידו כמנהל האקדמיה, את ארקי פוהיולה ואת אנלי הלונן הפינים. פוהיולה היה מנצח מקהלת הילדים טפיולה והלונן הייתה קונסול לענייני תרבות בשגרירות פינלנד בישראל. קשרים אלה הניבו סיורים בפינלנד, בהם, בפסטיבל מקהלות נוער בהלסינקי השתתפה מקהלת העפרוני עם המנצחת מיה שביט, שביצעה את המחרוזת "טווס זהבי" של בראון לפי שירי ביאליק. פוהיולה ביקש מבראון עיבוד לירושלים של זהב של נעמי שמר בשביל מקהלת הנשים "טפיולה", ובראון ערך עיבוד זה בהסכמת נעמי שמר וראה בו את אחד הדברים היפים והמרגשים שיותר שעשה מימיו.
בנו הבכור של בראון, נגן הקרן רפי בראון, הקים משפחה בגרמניה ובאמצעותו התוודע בראון אל גרמני בשם קגי, שיזם סדרת הרצאות על דתות שונות והמוזיקה הקשורה בהן. הוא גילה עניין במוזיקה של בית המקדש, אך בראון הבהיר לו, שאין אפשרות לשחזר מוזיקה זו על אף החומר הרב הנוגע בכלי נגינה ובשירה בתנ"ך. עם זאת, בראון הציע לקגי להזמין את המוזיקולוג ד"ר אבנר בהט, שהתמחה במוזיקה ובמחול של העדה התימנית, ועמו קבוצת זמרים-רקדנים מקריית אונו. קגי נענה להצעה וההופעה זכתה להצלחה רבה. באותה הזדמנות הרצה בראון על טעמי המקרא וחמישיית כלי נשיפה ממתכת עם מקהלה הפתיעו אותו בביצוע יצירתו "הלכות תקיעת שופר".
בעת מלחמת ששת הימים, ביום כיבוש העיר העתיקה, פנה אליו יהורם גאון בבקשה לכתוב מוזיקה לשיר שחיבר יוסי גמזו בהשראת אירועי היום. גאון הכתיב לו את בתי השיר, הוא "בשערייך ירושלים", בטלפון ובראון חיבר את המוזיקה בשעות הלילה. כבר למחרת הקליט אותו יהורם גאון בקול ישראל והשיר שודר בתחנת רדיו רמאללה המנדטורית לשעבר.
משנת 1961 היה בראון פעיל בוועדות שונות בתחום המוזיקה, החל בחבר השופטים לפסטיבל הזמר הראשון. בין חבריו לוועדה היו בוסקוביץ, שמואלי ופרנק פלג, וכן הסופר יעקב שבתאי. בשנים הבאות היה חבר, בין השאר, במועצה הציבורית לתרבות ולאמנות שליד משרד החינוך ובוועדה המייעצת לענייני מוזיקה שליד קרן תל אביב לספרות ולאמנות. בשנת 1981, בתפקידו בוועד המנהל של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב, הטיל עליו שלמה להט, ראש עיריית תל אביב, להכין תוכנית מפורטת לקונסרבטוריון, שיפעל בבניין בית ספר ריק ברחוב שטריקר בתל אביב. כמנהל האקדמיה לשעבר, קיבל עליו בראון את התפקיד ובין השאר דרש, שבניין הקונסרבטוריון יכלול גם אולם קונצרטים ראוי לשמו. להט התחייב להקצאת המשאבים הכספיים הדרושים להגשמת התוכנית והקונסרבטוריון ברח' שטריקר קם והיה לגורם חשוב ומשמעותי בחיי המוזיקה בתל אביב ובישראל בכלל.
בשנת 1975 השתלם במזמור גרגוריאני אצל דון ז'אן קלייר במנזר הבנדיקטי ב- Solesmes שבצרפת. האב ז'אן קלייר היה מנצח מקהלת הנזירים ואחד מגדולי החוקרים של הזמרה הגרגוריאנית בעולם. במהלך שהותו במנזר הורשה בראון להיכנס גם אל קודש הקודשים, ה"סקריפטוריום", שם מוחזקים כתבי היד העתיקים של הנוימות, שהנזירים עוסקים בחקירתם ובהעתקתם. כתוצאה ישירה מביקורו במנזר פנה בראון לחקר נוסחי הקריאה בתורה בבית הכנסת והשוואתם לרבדים הקדומים בזמרה הגרגוריאנית. כמו כן הרבה בראון לעסוק בלחנים יהודים מסורתיים, גם במסגרת עבודתו כמורה באוניברסיטת תל אביב ובמדרשה למורים למוזיקה. במכון האפיפיורי למוזיקה דתית ברומא, לא רחוק מן הוותיקן, הרצה בראון על תפילותיהם של היהודים התימנים, שהקליט בבית כנסת קטן בכרם התימנים בתל אביב. שומעיו התרשמו מן האותנטיות של הזמרה הפשוטה והגרונית, השונה מאוד מן הזמרה הגרגוריאנית האמנותית.
תחומי התעניינותו האקדמית היו בעיקר נעימות יהודיות מסורתיות ומזמורים גרגוריאניים. הוא הוזמן להרצות בתחומים אלה ואחרים באוניברסיטאות וכנסים באנגליה, צרפת, ארצות הברית וגרמניה. באוקטובר 2009 באה המקהלה הגרגוריאנית של פריז לישראל בהזמנת בראון, אבנר איתי וחיותה דביר. המקהלה התארחה ושרה בגינת ביתם של יחזקאל ושולה ברמת אביב, ובהמשך גם באוניברסיטת תל אביב ובאולם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים.
בראון היה פרופסור, ולאחר פרישתו פרופסור אמריטוס, בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה של אוניברסיטת תל אביב.
ב-3 בפברואר 2007 התקיים בתל אביב קונצרט חגיגי לציון יום הולדתו ה-85. בין היתר, לקחו חלק בקונצרט, האנסמבל הקולי קולגיום תל אביב עם המנצח אבנר איתי, הזמרת תהילה ניני גולדשטיין, מקהלת הילדים "בת קול" בניצוח ענת מורג ושלישיית ענבר.
בראון היה נשוי לשולמית, שנפטרה חודשים אחדים לפניו, ולהם שני בנים ובת. אחיו היה ההיסטוריון מרדכי בר-און.
בערוב ימיו כתב את ספר זיכרונותיו, שעם מותו נותר בכתב יד. הספר, "יחזקאל בראון, חייו ויצירתו", הוצאת כרמל ירושלים, יצא לאור בשנת 2017 בעבודה משותפת של כתיבה ועריכה, של רתם לוז, בתו של בראון, פרופסור אמריטוס יהואש הירשברג ואחרים.
בראון נקבר בבית העלמין "גני אסתר" בראשון לציון.
ארכיונו שמור במרכז המוזיקה של הספרייה הלאומית. הפסנתר האישי של בראון נמסר על ידי משפחתו לקיבוץ משמר העמק.
בראון היה מלחין פורה ורבגוני של מוזיקה ווקאלית, תזמורתית וקאמרית, כמו גם מוזיקה לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה. בשנות השישים עבד עם האמנים נחמה הנדל, ליאור ייני ולהקת החלונות הגבוהים. הוא הוציא לאור אנתולוגיה של פיוטים מסורתיים, מאמרים בנושאי מוזיקה שונים, בעיקר מלודיה ומודאליות, ותרגומי שירה יוונית עתיקה.
ביצירותיו ניכרת השפעת מוזיקה מסורתית, יהודית ומזרח תיכונית, שאליהן היה מקורב.
This article uses material from the Wikipedia עברית article יחזקאל בראון, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.