דסנקה מקסימוביץ': סופרת סרבית

מקסימוביץ' נולדה ב-16 במאי 1898 בכפר רברוביצה שליד ולייבו באימפריה האוסטרו-הונגרית. הוריה היו מיכאלו ודרגיניה מקסימוביץ', מורה ועקרת בית. סבה מצד אמה היה כומר אורתודוקסי. היא הייתה הבכורה מבין שבעה אחים ואחיות. כאשר מקסימוביץ' הייתה בת חודשיים קיבל אביה משרת בעיירה ברנקובינה, ויחד איתו עברה כל המשפחה. כשהייתה בת 10 עברה המשפחה לוולייבו.

מקסימוביץ' למדה בתיכון בוולייבו. היא התקבלה לאוניברסיטת בלגרד ולמדה שם בחוג לספרות עולמית, היסטוריה כללית והיסטוריה של האומנות. בשנת 1923, מונתה כפרופסור לשפה הסרבית. במהלך הקריירה האקדמית שלה לימדה באוניברסיטה מקצועות שונים, עד 1953, אז פרשה מהתפקיד. אחת הסטודנטיות שלה הייתה מירה אלצ'קוביץ' (Mira Alečković) שבהמשך נעשתה משוררת וחברה קרובה.

באוגוסט 1933 נישאה לסרגיי סלסטיקוב (Sergej Slastikov). לא נולדו להם ילדים.

נפטרה ב-11 בפברואר 1993, בגיל 94.

הקריירה הספרותית

רק ב-1919, בהיותה בת 21, החלה לכתוב שירה וסיפורת. מאז ה-17 בדצמבר 1959, הייתה מקסימוביץ' חברה חלקית, ומ-16 בדצמבר 1965 חברה קבועה באקדמיה הסרבית למדע ולאומנות. בכך, הייתה מקסימוביץ' לאישה הראשונה שקיבלה הכרה רשמית ומלאה מעולם הספרות הסרבית, שנשלט עד אז בידי גברים בלבד.

ההכרה לה זכתה נבעה מדרך הכתיבה הייחודית שלה. כתיבתה של מקסימוביץ' התאפיינה בכך שהדמויות בשיריה וסיפוריה חוות את הקיום האנושי מזווית הראייה נשית. בכך התבדלה מקסימוביץ' משאר הסופרים הגברים שחיו בתקופתה. העבודה הספרותית של מקסימוביץ' כוללת על פי רוב עימות ישיר בין תפיסות שוביניסטיות לפמיניסטיות, בצורת שירה מלהיבה, אך בה בעת רצינית ומציאותית. למרות הנאמר לעיל, יש לציין כי מקסימוביץ' לא הגדירה עצמה כפמיניסטית.

אגדה מדממת

שירה המפורסם ביותר, "אגדה מדממת", (Bloody Fairytale) מבוסס על חוויה אישית סוערת.

ב-21 באוקטובר 1941, פגשה מקסימוביץ' את שכנה, שבמהלך השיחה איתו סיפר לה על כך שהחיילים הנאצים הגיעו לבית ספר תיכון באזור והתחילו לירות על התלמידים, ועל התושבים שבכפר שבו היה בית הספר. לדבריה:

אילו שמעתי את זה ברדיו או בעיתון, זה היה שונה לגמרי. זה שאדם אמר לי שזה מה שקורה... למרות שרציתי לכתוב שיר על המקרה הזה, לא יכולתי לחזור הביתה. שוטטתי ברחובות... כאילו היה בי צורך לדחות את כתיבת השיר

— דסנקה מקסימוביץ' בסיפורה על כתיבת השיר "אגדה מדממת"

כאשר בסופו של דבר הגיעה מקסימוביץ' הביתה, החלה לכתוב את השיר. השיר הוא הבעת מחאה חריפה נגד הנאצים והחיילים הגרמנים, ששלטו בסרביה במהלך המלחמה. לפיכך, מתוך חשש לחייה, העזה מקסימוביץ' לפרסמו רק לאחר המלחמה.

השפעה על ספרות נשית

הייתה ברוב תקופת חייה המשוררת היחידה באזור מדינות יוגוסלביה. מצב זה השתנה לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר בזכותה. מקסימוביץ' הצליחה לגרום לניתוק הקשר המוחלט והברור עד אז בין גברים, לקרבות ופטריוטיות. היא עשתה זאת באמצעות כך שכתבה על נשים הנלחמות כתף אל כתף עם הלוחמים הפרטיזנים הגברים. למרות שלאחר המלחמה נוספו עוד יוצרות רבות, היא נשארה הבולטת ביניהן, בעיקר משום שהייתה הראשונה.

פרסים

זכתה בפרסים רבים, ביניהם: פרס אוקטובר לקראגוייבאק על השיר "אגדה מדממת" ב-1963, פרס "השביעי", 1964, פרס אבנוג, 1970, פרס ווקוב, 1974, פרס החיים של איגוד סופרי סרביה, 1984 ופרסים רבים אחרים.

מורשת

לאחר מותה ב־11 בפברואר 1993 החליטה ממשלת סרביה ב־12 בפברואר, יום לאחר פטירתה, על הקמת קרן לאומית שתנציח את זכרה בסרביה.

ב־3 באוקטובר 1997, נוסדה רשת בתי ספר יסודיים על שמה. הרשת כללה 18 בתי ספר על אדמת סרביה, ופעלה עד ל-1999, אז נפרדו בתי הספר מהרשת והחלו לפעול באופן עצמאי.

ב־23 באוגוסט 2007, הועמד פסל ברונזה שלה בפארק בבלגרד. הפסל נחנך בפסטיבל מרשים בו שחקנים מקצועיים הקריאו ושיחקו את שיריה וסיפוריה.

  מדיה וקבצים בנושא דסנקה מקסימוביץ' בוויקישיתוף

• משירי דסנקה מקסימוביץ באתר poetryverse