ג'ימי קרטר: נשיא ארצות הברית ה-39

ג'ימי קרטר
Jimmy Carter
	ג'ימי קרטר, 1977
לידה	1 באוקטובר 1924 (בן 99); פליינס, ג'ורג'יה, ארצות הברית
שם לידה	James Earl Carter Jr.
מדינה	ארצות הברית
השכלה	יוניון קולג'; האקדמיה הימית של ארצות הברית (1946); המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה; אוניברסיטת המדינה של דרום-מערב ג'ורג'יה ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	רוזלין קרטר (7 ביולי 1946–19 בנובמבר 2023)
	20 בינואר 1977 – 20 בינואר 1981; (4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית	וולטר מונדייל
	→ ג'רלד פורד רונלד רייגן ←
	12 בינואר 1971 – 14 בינואר 1975; (4 שנים)
	→ לסטר מדוקס ג'ורג' באסבי ←
	14 בינואר 1963 – 9 בינואר 1967; (4 שנים)
	→ ג'יימס ג'קסון ג'וזייה טטנל ←
פרסים והוקרה
	פרס נובל לשלום (2002) ; לפרסים נוספים ראו: פרסים והוקרה
חתימה

ערך זה עוסק בנשיא ארצות הברית ה-39. אם התכוונתם לשחקן האנגלי, ראו ג'ים קרטר.

לפני נשיאותו, כיהן כמושל מדינת ג'ורג'יה ה-76, בין 1971 ל-1975, אחרי שתי כהונות בסנאט של ג'ורג'יה בין 1963 ל-1967. מאז עזיבתו את הבית הלבן היה פעיל בקידום זכויות אדם, הקים את מרכז קרטר וזכה בפרס נובל לשלום בשנת 2002 על הקמת מוסד זה.

קרטר למד באקדמיה הימית האמריקאית ושירת בצוללת בצי האמריקאי. לאחר מות אביו ב-1953 ניהל את העסקים המשפחתיים של גידול בוטנים בג'ורג'יה. ההפרדה הגזעית בתקופתו ועליית התנועה לזכויות האזרח הובילה אותו להפוך לפעיל בתוך המפלגה הדמוקרטית. בין 1963 ל-1967, כיהן בסנאט של ג'ורג'יה, וב-1970 נבחר למושל המדינה, כשהוא מקדם מצע שהתנגד להפרדה הגזעית, ותמך בהעדפה מתקנת. ב-1976 נבחר לתפקיד המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ונכנס למירוץ כמועמד "סוס שחור". בבחירות הנשיאותיות, ניצח קרטר את הנשיא הרפובליקני המכהן, ג'רלד פורד, במערכת בחירות צמודה.

קרטר העניק חנינה לכל משתמטי מלחמת וייטנאם. במהלך כהונתו, הוקמו שתי מחלקות בקבינט: מחלקת האנרגיה ומחלקת החינוך. בתחום האנרגיה, נקט מדיניות שכללה שימור סביבתי, בקרה על מחירי הדלק וניסיון להפיק דלק חדש. בתחום יחסי החוץ, יזם והשתתף בהסכמי קמפ דייוויד, הסכמים בנושאי תעלת פנמה, הסכם סאל"ט 2, והחזרת אזור תעלת פנמה לפנמה. קרטר ביטל את מדיניות הדטאנט של קודמיו והוביל להחרפה במלחמה הקרה. בתחום הכלכלי, סבלה כלכלת ארצות הברית בתקופת כהונתו מסטגפלציה. בחציה השני של כהונתו התמודד קרטר עם המהפכה האיראנית ומשבר בני הערובה באיראן, אשר התרחש בין 1979 ל-1981, משבר הנפט ב-1979, תאונת אי שלושת המילין, והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. בתגובה לפלישה הוביל חרם על אולימפיאדת 1980 במוסקבה. ב-1980 נחל הפסד בבחירות הכלליות למועמד הרפובליקני רונלד רייגן, שניצח ברוב מוחץ.

הוא הקים את מרכז קרטר ב-1982 למען קידום זכויות אדם. הוא נסע רבות כדי לתווך בין צדדים בעימותים, לפקח על בחירות, ולקדם מניעת מחלות במדינות המתפתחות. בנוסף כתב כמה ספרים. קרטר נחשב למבקר גדול של מדיניותה של ישראל במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותומך בפתרון שתי המדינות. קרטר הוא הנשיא האמריקאי שזוכה להאריך ימים יותר מכל נשיא אמריקאי אחר שחי אי פעם.

ראשית חייו

קרטר נולד בעיירה הקטנה והמתפתחת פליינס, ג'ורג'יה, ב-1 באוקטובר 1924, בבית חולים בו עבדה אמו כאחות. הוא הנשיא הראשון שנולד בבית חולים. הוא היה הבן הבכור מתוך ארבעה ילדים למשפחה חקלאית. הוא צאצא לתומאס קרטר, מהגר אנגלי שהתיישב בווירג'יניה ב-1635. הוא היה בנם של ג'יימס האב ושל ליליאן גורדי קרטר. משפחת קרטר הייתה תושבת ג'ורג'יה במשך שנים. קרטר הוא גם צאצא של תומאס קורנל, ולכן קשור משפחתית גם לריצ'רד ניקסון ולביל גייטס.

אביו ניהל חנות, ושירת בצבא במלחמת העולם הראשונה. המשפחה עברה כמה בתים במהלך ילדותו של קרטר. הם התיישבו באזורי עוני לצד משפחות של אפרו-אמריקאים. אמו עבדה שעות רבות. אביו תמך בהפרדה גזעית אך התיר לבנו להתחבר עם ילדים שחורים. קרטר קיבל חלק מהחווה של אביו ומכר בוטנים. קרטר למד בתיכון בפליינס בין 1937 ל-1941. עקב השפל הגדול האזורים נפגעו קשות ובתקופת הניו דיל אביו של קרטר החל להיות מעורב בפוליטיקה. קרטר היה תלמיד טוב שאהב לקרוא. קרטר שיחק כדורסל והצטרף לאיגוד החקלאים.

קריירה בצי ופעילות חקלאית

ב-1941 החל קרטר ללמוד במכללה מקומית, והיה הראשון במשפחתו שרכש השכלה גבוהה. קרטר, שחבר בכנסייה הבפטיסטית, גילה מגיל צעיר מחויבות אישית עמוקה לנצרות. כעבור שנה עבר ללמוד במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה, ומשם המשיך ללימודים באקדמיה הימית באנאפוליס, מרילנד. באקדמיה הימית היה קרטר סטודנט מצטיין, אך מאידך גם ביישן – בניגוד לתדמית האגרסיבית של בוגרי בית הספר הצבאי. עם תום לימודיו ב-1946 נישא לרוזלין סמית, חברתה של אחותו אותה הכיר במהלך לימודיו, ולזוג ארבעה ילדים. הוא גם היה חבר בנבחרת הפוטבול של הצי. קרטר סיים במקום ה-60 מתוך 820 תלמידים בכיתתו השנתית עם תואר ראשון במדעים, בדרגת סגן משנה. לאחר מכן, באותה השנה, החל את שירותו הצבאי הסדיר, וגויס לצי הצוללות ושירת כצוללן. בעת שירותו הוצב בצוללות רבות ברחבי המדינה, ובין השנים 1946–1953 חי באופן זמני עם רוזלין בווירג'יניה, בהוואי, בקליפורניה, בקונטיקט ובניו יורק. ב-1952 קודם לדרגת לוטננט.

ב-1952, החל קרטר לימודי פיזיקה גרעינית בוושינגטון, בניסיון להצטרף לתוכנית הצוללות הגרעיניות בפיקוד היימן ריקובר. קרטר טען שריקובר היה האדם שהשפיע עליו יותר מכל אדם אחר פרט להוריו. קרטר הצטרף לצוות שעסק בפיתוח צוללות גרעיניות ופיקד על צוותים בהן. ב-1952 קרתה תאונה שבמהלכה התפוצץ כור ניסיוני בקנדה ונהרס. קרטר פיקד על צוות הטכנאים שפעל למען סגירת הכור. לימים טען שהתקרית הובילה אותו, כנשיא, לעצור את פיתוחה של פצצת נייטרון. במאי 1953 מת אביו של קרטר. לכן השתחרר קרטר מהשירות הסדיר וירש את חוות גידול הבוטנים המשפחתית בעיירת הולדתו בג'ורג'יה. ההחלטה הייתה קשה, בעיקר בגלל הלחץ מצד רוזלין, שתיארה זאת כ"צעד אחורה". קרטר מאס בנוקשות הצבאית והחליט ללכת בעקבות אביו. הוא שוחרר מהשירות ב-9 באוקטובר 1953. הוא היה חבר שירות המילואים הלא פעיל עד ל-1961, ושוחרר בדרגת סגן. בשירותו הצבאי זכה לסדרת אותות.

אביו של קרטר היה איש עשיר, וגם נבחר לבית הנבחרים של ג'ורג'יה זמן מועט לפני מותו. אולם בין שמיטת החובות שערך וחלוקת עושרו בין היורשים, ירש קרטר מעט מאוד הון. במשך שנה, גרו ג'ימי, רוזלין ושלושת בניהם בדיור ציבורי. קרטר ביקש להרחיב את חוות הבוטנים של אביו. בשנתו הראשונה היבול נפגע מבצורת והוא לקח כמה הלוואות. הוא למד חקלאות ורוזלין למדה הנהלת חשבונות. אף על פי שהם בקושי הצליחו להחזיר את ההוצאות בשנתם הראשונה, והעסק הצליח.

תחילת הקריירה הפוליטית (1962–1971)

המתח הגזעני בפליינס עלה ב-1954, בעקבות החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. קרטר תמך בעירוב גזעי ובסובלנות - פעם אף הוחרם לאחר שסירב להצטרף לאיגוד גזעני – אולם באותה העת סירב להצהיר על עמדתו. ב-1961 הוא היה חבר בולט בקהילה ובכנסייה הבפטיסטית, וחבר בוועד בית הספר המקומי, והחל לנאום בזכות עירוב גזעי. ב-1962, התפנה מושב בסנאט של מדינת ג'ורג'יה בגלל ארגון מחדש של המחוזות. קרטר הכריז על התמודדותו חמישה עשר ימים לפני הבחירות. רוזלין, שהצטיינה בארגון פוליטי, סייעה לו. תחילה הפסיד, אך לאחר שהתגלו אי סדרים בהצבעה נערכה ספירה מחודשת – ונבחר לסנאט שם כיהן במשך שתי קדנציות בשנים 1963–1967.

התנועה לזכויות האזרח החלה במאבקה במהלך כהונתו של קרטר. משפחתו תמכה בנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. ב-1962, העיר אמריקוס הייתה מלאה בעוינות כלפי השחורים, והאווירה נגד המפגינים השחורים הייתה עוינת. קרטר נמנע מלהגיב בנושא כדי לא לפגוע בשותפיו שתמכו בהפרדה גזעית. הוא התנגד להתניית זכות הצבעה בידיעת קרוא וכתוב, והתנגד לשינוי בחוקת ג'ורג'יה שסבר שנועד לכפייה דתית. עם רצח קנדי, הודיע קרטר שמדובר במכה הקשה ביותר שספג מאז מות אביו.

קרטר היה מחוקק פורה מאוד ולמד קריאה מהירה כדי לעמוד בעומס. בתוך שנתיים היה לחבר בוועדה הדמוקרטית המקומית, ושינה את חוקי המפלגה במדינה. הוא מונה ליושב ראש הוועדה לפיתוח מערב-מרכז ג'ורג'יה. עם היבחרו של בו קאלווי לבית הנבחרים בנובמבר 1964, ניסה קרטר להדיח אותו. קרטר וקאלווי הרפובליקני התעמתו בנושאי חינוך רבים. קרטר נבחר שוב באותה השנה. הוא עמד בראש ועדת החינוך, וגם ניהל את ועדת התקציב לקראת סוף כהונתו. הוא היה אחראי לחוק שהרחיב את המימון לחינוך. הוא הגביר את קצב עבודתו ונאם רבות כדי להגביר את נוכחותו. ביום האחרון לכהונתו, הכריז שינסה להתמודד לקונגרס.

באמצע מאי, הופתע קרטר כשבו קאלווי החליט לא להתמודד על מושבו בקונגרס אלא לרוץ לתפקיד מושל ג'ורג'יה. הדמוקרטים לא רצו לאבד את תפקיד המושל, בו החזיקו מאז תקופת השיקום. קרטר החליט להתמודד. באותה שנה, בעת הכנתו לשאת נאום, דיווח קרטר לעיתונות כי ראה עצם בלתי מזוהה, ובשנת 1973 דיווח על התקרית באופן רשמי לרשויות, אך סבר לבסוף כי לא ראה חוצנים. בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, ניסה קרטר להציג את עצמו כאלטרנטיבה מתונה מול השמרנים והליברלים. הוא אמנם הפסיד, אבל הצליח להשיג מספיק קולות כדי לאלץ סיבוב שני. מי שנבחר היה לבסוף לסטר מאדוקס שתמך בהפרדה גזעית. קרטר חזר לעסקי החקלאות ותכנן כיצד יתמודד בשנית ב-1970. קרטר התקרב לנצרות באותה התקופה, ובהשפעת ריינהולד ניבור הכריז על לידתו מחדש. בתו הצעירה איימי נולדה ב-19 באוקטובר 1967.

המושל הליברלי לשעבר, קארל סנדרס, היה יריבו של קרטר בבחירות המקדימות ב-1970. קרטר ניסה להיות מתון יותר הפעם, והשתמש בעיקר במידע ובניתוח סטטיסטי. בשל הסקרים, הוא פנה לקול השמרני. הוא מיצב את עצמו כפופוליסט, ותקף את סנדרס על עושרו. הוא טען שסנדרס היה מושחת, הצהרה שלא הצליח לגבות. במהלך המירוץ הביע עמדות התומכות בג'ורג' וולאס – המושל השנוי במחלוקת של אלבמה, והבטיח לקדם תומכים בהפרדה גזעית (על אף שניסה להשיג גם את קולות השחורים). בספטמבר, הוביל קרטר על סנדרס בסיבוב הראשון עם 49% מהקולות מול 38%, מה שהוביל לסיבוב שני. למרות תמיכתו בזכויות האזרח, ביקר מטה קרטר את סנדרס על תמיכתו במרטין לותר קינג. קרטר השיג 60% מהקולות - ו-7% מקולות השחורים - ונבחר בבחירות הכלליות. סנאטורים מקומיים שחורים טענו שקרטר ניהל את מסע הבחירות בצורה כזאת כיוון שהבין שלא יוכל לנצח ללא גזענות.

מושל ג'ורג'יה (1971–1975)

קרטר הושבע לתפקיד מושל ג'ורג'יה ה-76 במספר ב-12 בינואר 1971. בנאום השבעתו לתפקיד הפתיע קרטר את הציבור, והצהיר כי תם זמנה של ההפרדה הגזעית. הקהל נדהם מהשינוי הפתאומי בדבריו של קרטר, ותומכי ההפרדה הגזעית חשו נבגדים. סגנו של קרטר היה לסטר מאדוקס, המושל לשעבר. השניים התעמתו רבות במהלך הכהונה של קרטר. קרטר סירב למנות מינויים פוליטיים, נגד עמדתה של המועצה המחוקקת. במהלך כהונתו ערך רפורמה מנהלית נרחבת בממשל, שכללה ביטול משרות רבות, והנהיג מדיניות של שקיפות ופתיחת דיוני הממשל לציבור. הוא תמך בהרחבת סמכותו, ותמך בשינוי המבנה התקציבי של המחלקות, תוך ביטול התקציב ההמשכי והחלפתו בתקצוב על בסיס אפס, וגם הקים ועדה לבחירת שופטים. רק לאחר מאבק במועצה המחוקקת הצליחה להעביר את התוכנית. התוכנית מיזגה בין שלוש מאות סוכנויות לעשרים ושתיים - מעשה שהדגיש במהלך ריצתו לנשיאות - אם כי לא בטוח שהצעד חסך כסף.

ב-13 בינואר 1972, ביקש קרטר מהמועצה לממן תוכנית לרפורמה בבתי הכלא, לתוכנית פיתוח לילדים והעלאת משכורת לעובדי מדינה. ב-1 במרץ 1972, הודיע שיכנס את האספה הכללית אם מחלקת המשפטים תבטל את המינויים שמינה. ב-20 באפריל, הודיע על כינוס האספה לצורך רפורמה בהליך בחירת השופטים. באפריל 1972, נסע לאמריקה הלטינית כדי לבדוק אפשרות לחתימה על הסכם סחר. קרטר פעל לקדם העדפה מתקנת. הוא הרחיב את מספר עובדי המדינה, השופטים וחברי המועצות השחורים. הוא שכר אישה שחורה שתייעץ לו בכך. כמושל הציב את תמונתו של מרטין לותר קינג בבניין בית המחוקקים של המדינה, למרות הטרדות מצד הקו קלוקס קלאן. ב-31 בינואר 1973, הודיע שהוא תומך בתיקון חוקתי שימנע שילוב גזעי באוטובוסים. קרטר תמך בהחלטה נגד שילוב גזעי באוטובוסים שהציע ג'ורג' וולאס בוועידת המושלים, שהתרחשה בג'ורג'יה.

לאחר שבית המשפט העליון ביטל את עונש המוות בג'ורג'יה, תמך בהחזרת עונש המוות. הוא חתם על חוק בנושא. לאחר מכן התחרט על כך. קרטר ניסה לבצע רפורמות להרחבת המימון לאזורים העניים בג'ורג'יה, להקמת מרכזים קהילתיים לילדים עם מגבלות ולתוכניות חינוכיות לאסירים. הוא התגאה בתוכנית מינוי השופטים שלו, שטיהרה את בית המשפט מהשפעה פוליטית. באחת מהחלטותיו השנויות במחלוקת, הטיל וטו על תוכנית לבניית סכר בג'ורג'יה. הוא טען שמזלזלים בעלות התוכנית ובהשפעתה על החיים באזור, מה שהוביל להתעניינות פעילי איכות הסביבה. לאחר שהואשם סגן בצבא באחריות לטבח מי ליי, נמנע קרטר מלהתייחס לכך, והציע במקום שבוע בו כל התושבים ייסעו עם אורות דלוקים בתמיכה בצבא. קרטר פעל גם בתחום איכות הסביבה, להרחבת אזורים מוגנים ולהגנה על הנהרות. כמו כן קידם החמרת ענישה על עברות סמים.

קרטר קיווה לרוץ לנשיאות, והתחיל להופיע יותר באירועים פוליטיים. הוא היה ציר בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1972, במהלכה נבחר הסנאטור הליברל ג'ורג' מקגוורן כמועמד המפלגה לנשיאות. קרטר ניסה, ללא הצלחה, להתמנות לסגנו של מקגוורן דרך שיתוף פעולה עם השמרנים הדמוקרטים (לצורך איזון המועמדות בקלפי בריצה משותפת של ליברל ושמרן) לאחר הפסדו של מקגוורן בנובמבר 1972, החל קרטר להיפגש עם מטה הבחירות שלו. הוא החליט לנסות להתמודד. כדי לחזק את מעמדו ניסה להתמודד לראשות איגוד המושלים. הוא נבחר לוועד השלישייה בהמלצת דייוויד רוקפלר. במאי 1973, הזהיר את המפלגה הדמוקרטית מלהפוך את נושא פרשת ווטרגייט לעניין פוליטי, והוא ייחס אותה לכך שהנשיא ריצ'רד ניקסון לא הפגין שקיפות בקבלת החלטות. על פי חוקי ג'ורג'יה מנוע המושל מלכהן שתי כהונות רצופות, וקרטר סיים את תפקידו בתחילת 1975, כשהדמוקרט ג'ורג' באזבי יורש את מקומו כמושל המדינה.

הבחירות לנשיאות 1976

ראו גם – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

ב-12 בדצמבר 1974, הכריז באופן רשמי על ריצתו למועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. בתחילת המירוץ היה קרטר דמות שולית – מושל לא מוכר ממדינה בינונית בדרום, שלא מעורה בפוליטיקה המפלגתית ברמה הלאומית. הוא נחשב למועמד ללא סיכוי, בעיקר כיוון שרק שני אחוזים מהציבור הכירו אותו. ב-26 בינואר 1976, חשף סקר שרק ארבעה אחוזים מהדמוקרטים העדיפו אותו על פני מועמדים אחרים. עד מרץ 1976, הוא הפך למועמד המוביל, והוביל על הנשיא פורד בכמה אחוזים. באווירה האנטי-ממסדית ששררה אחרי פרשת ווטרגייט הפכה האלמוניות של קרטר דווקא ליתרון, כיוון שהוא הציג את עצמו כאאוטסיידר פוליטי, שיוכל לנקות את האורוות ולארגן מחדש את הממשלה בוושינגטון. ביוני 1976 פרסם ספר כדי להציג את עצמו בפני הציבור.

מועמדותו קיבלה זריקת עידוד מניצחונות מוקדמים בבחירות המקדימות באיווה ובניו המפשייר. הוא התמקד באסטרטגיה כפולה: בדרום, שרובו תמך בג'ורג' וולאס, רץ כמועמד מקומי ומתון. כיוון שוולאס הוביל עליו, ערך קרטר מסע בחירות נמרץ. בצפון, ניסה קרטר למשוך את המצביעים הכפריים ואת הנוצרים השמרנים. היה לו מעט סיכוי לזכות ברוב מוחלט בכל המדינות. הוא נסע לשלושים ושבע מדינות ונאם מעל מאתיים נאומים לפני שהמועמדים האחרים הכריזו על התמודדותם. הוא נחשב בתחילה למועמד אזורי, אך האסטרטגיה שלו הייתה יעילה ביותר, והוא התקרב למועמדות. התקשורת תמכה בקרטר ברובה. במהלך המירוץ ענה בתשובה לשאלה של עיתונאי כי אנשים זכאים לשמור על "טהרה אתנית" של שכונתם. התשובה עוררה סערה, והוא התנצל עליה רק כעבור כמה ימים, אולם בסופו של דבר ההערה לא פגעה במועמדותו.

במהלך מסע הבחירות שלו הודיע קרטר על תמיכתו בהקמת סוכנות להגנת צרכנים, בהקמת מחלקת חינוך, בחתימת הסכם עם ברית המועצות שימנע שימוש בנשק גרעיני, בהקטנת תקציב הביטחון, בהעלאת מס לבעלי הכנסות גבוהות לצד הקטנת שיעור המס לבעלי הכנסות נמוכות ובינוניות, בתיקון חוק הביטחון החברתי, ובאיזון התקציב עד לסוף כהונתו. ביולי 1976 זכה קרטר במועמדות המפלגה לנשיאות בוועידה שהתכנסה בניו יורק, וצירף אליו למירוץ כסגנו את הסנאטור ממינסוטה, וולטר מונדייל – איש האגף הליברלי במפלגה, שבניגוד לקרטר גם היה מעורה היטב בפוליטיקה הארצית. בבחירות הכלליות התמודד קרטר כנגד הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד. את פורד רדפו רוחות ווטרגייט. אמנם הוא אישית לא היה מעורב בפרשה, אבל עם כניסתו לתפקיד העניק חנינה גורפת לריצ'רד ניקסון שפגעה קשות במוניטין הציבורי שלו. קרטר ופורד התעמתו שלוש פעמים במהלך הבחירות. הייתה זאת הפעם הראשונה שהתרחש עימות בין מועמדים לנשיאות מאז 1960.

במהלך מערכת הבחירות הוביל קרטר על פורד בעשרים אחוזים, אולם פורד צמצם את ההובלה של קרטר. בבחירות שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1976 ניצח קרטר בתוצאה דחוקה של מעט יותר מ-50% מקולות המצביעים כנגד 48% לפורד. קרטר זכה בקולות 297 אלקטורים, רובם מהדרום ומהחוף המזרחי הצפוני, יחד עם שלוש מדינות מהמערב התיכון – אוהיו, ויסקונסין ומינסוטה, שממנה הגיע סגנו וולטר מונדייל. זאת לעומת 240 אלקטורים לפורד. בכך היה קרטר הנשיא הראשון מ"הדרום העמוק" מאז מלחמת האזרחים. הדמוקרטים הצליחו במקביל להגדיל את הרוב שלהם בבית הנבחרים ובסנאט במסגרת הבחירות לקונגרס, כך שתנאי הפתיחה של קרטר בתור נשיא היו נוחים.

נשיאותו

כהונתו של קרטר החלה ב-20 בינואר 1977, כשהושבע לנשיאות. היא הסתיימה ב-20 בינואר 1981, לאחר שהפסיד בבחירות של 1980 לרונלד רייגן. קרטר ניסה להפוך את הממשלה ל"יעילה ובעלת חמלה", אולם באמצע משבר כלכלי שנגרם בשל משבר האנרגיה והסטגפלציה, התקשה בהשגת המטרות. עם סוף כהונתו, הצליח קרטר להוביל לירידה מתונה בכלכלה ובגרעון, אולם המיתון המשיך. קרטר הקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית ואת מחלקת האנרגיה של ארצות הברית, ביסס מדיניות אנרגטית וניסה לבצע רפורמה בשירות לאזרח ובביטוח הלאומי.

בנושאי חוץ הדגיש את נושאי זכויות האדם. הוא חתם על הסכם סאל"ט 2 עם ברית המועצות, ופעל למען הסכמי קמפ דייוויד. הוא העביר את תעלת פנמה לפנמה, תהליך שהסתיים ב-1999. בנוסף, הוא ביסס את היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין וחתם על חוק שהגדיר את היחסים עם טאיוואן. בשנתו האחרונה בתפקיד, התרחשו כמה משברים, כולל ההשתלטות על השגרירות האמריקנית באיראן ולקיחת בני ערובה בשבי, ניסיון חילוץ כושל של בני הערובה, מחסור חמור בדלק, ופלישה סובייטית לאפגניסטן. ב-1980 הוא התמודד מול טד קנדי בתוך המפלגה הדמוקרטית, והפסיד בהפרש גדול לרייגן.

בנאום השבעתו, טען קרטר שהעם האמריקני הבין שיותר אינו בהכרח טוב יותר, שגם לארצות הברית ישנן מגבלות, ושאי אפשר לפתור את כל הבעיות. קרטר טען שיגביל את כוחו, ועוד ביום השבעתו צעד מהקפיטול אל הבית הלבן, בניגוד להנחיות המאבטחים. בימיו הראשונים בבית הלבן קיצץ בשליש את מספר העובדים, ביטל את המימון הממשלתי להסעות לחברי קבינט, ומכר את היאכטה הנשיאותית. בנוסף קיים את הבטחתו, והעניק חנינה גורפת לכל משתמטי הגיוס ממלחמת וייטנאם.

ממשל, קבינט ומינויים נוספים

ערך מורחב – הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ימי קרטר

לאחר היבחרו, הציע קרטר את תפקיד ראש סגל הבית הלבן לשניים מיועציו, המילטון ג'ורדן וצ'ארלס קירבו, אולם שניהם סירבו. קרטר בחר לא למנות ראש סגל ונתן לחברי הקבינט גישה ישירה אליו. למרות התנגדותו של קרטר לוושינגטון, רוב המינויים שלו היו דמוקרטים ששירתו בממשלים קודמים (בעיקר בממשלי קנדי וג'ונסון) או כאלו שהכיר מג'ורג'יה. קרטר מינה את זביגנייב בז'ז'ינסקי לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, והוא היה אחד מיועציו הקרובים של קרטר. ב-1979, לאחר "נאום החולי", ביצע קרטר שינויים בקבינט, ומינה את ג'ורדן לראש הסגל שלו.

קרטר הוא הנשיא היחיד שכיהן כהונה מלאה כנשיא, אולם מעולם לא מינה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. שניים מהשופטים שמינה לבתי המשפט לערעורים - סטיבן ברייר ורות ביידר גינסבורג - התמנו לבית המשפט העליון בתקופת ביל קלינטון. קרטר מינה חמישים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים, ועוד מאתיים ושלושה לבתי המשפט המחוזיים. בנוסף חווה משבר במינויים שלו, כששלושה ממועמדיו לבית המשפט הפדרלי לערעורים לא אושרו בידי ועדת המשפטים בסנאט (בעלת הרוב הדמוקרטי לפני תום כהונתו.

מדיניות פנים

יחסים עם הקונגרס, מיסוי ותקציב

בתחום הפנים הישגיו של קרטר היו מעטים יחסית. קרטר ניהל את מסע הבחירות שלו כ"סוס שחור", וביקר לא רק את פורד אלא גם את הקונגרס הדמוקרטי. כנשיא, הוא המשיך בכך. סירובו להתפשר עם הקונגרס הובילו למערכת יחסים קשה איתו. לאחר הבחירות, דרש קרטר את הסמכות לארגן מחדש את הרשות המבצעת, ובכך הוביל לכעס מצד דמוקרטים מובילים ובראשם טיפ אוניל, יושב ראש בית הנבחרים. במהלך תקופת נשיאות ניקסון, העביר הקונגרס חוקים שצמצמו את סמכויותיו של הנשיא, ורוב חברי הקונגרס סירבו להחזיר את הסמכויות גם כשהנשיא היה דמוקרטי. קרטר לא הסכים להחזיר טובות פוליטיות ולכן התקשה בהעברת המצע שלו. כמה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, במחשבה שיש לו התמיכה של שבעים וארבעה חברי קונגרס, פרסם קרטר "רשימת חיסול" לפרויקטים ממשלתיים שטען שהיו בזבזניים. הוא טען שיטיל וטו על כל חוק שיתמוך בהם. בתגובה, העביר הקונגרס חוק שמיזג כמה מהפרויקטים אליהם התנגד קרטר עם חוקים כלכליים בהם תמך. קרטר החליט לחתום על החוק, אולם הביקורת שהעביר על הפרויקטים הובילה לפגיעה בתמיכה בו בקונגרס.

עם כניסתו לתפקיד, הציע קרטר חוק שייתן לכל אזרח זיכוי מס בשווי חמישים דולרים, יקצץ את המיסים לחברות בתשע מאות מיליון דולרים, ויגביר את ההשקעה בעבודות ציבוריות. הוא קיווה להימנע מאינפלציה בכך שיימנע מהעלאת ההוצאות הממשלתית, אולם התנגדותו להרחבת הסיוע הממשלתי הובילה להתקפות כלפיו מצד חברי מפלגתו. קרטר גם קיווה לבצע רפורמה במערכת המס שתאפשר מיסוי פשוט יותר. הוא רצה וכשל בניסיונו להטיל מס רווח הון כמו מיסים רגילים, לחסל מקלטי מס, להגביל את ניכויי המס במקור, ולהעלות את הניכוי הסטנדרטי. הגירעון התקציבי בתקופת קרטר נשאר בסביבות 70 מיליארד דולר, כמו לפני כניסתו לתפקיד, וירד מ-4% מהתוצר ל-2.5% בשנתו האחרונה בתפקיד. החוב הלאומי עלה ב-280 מיליארד דולרים, ועלה מ-620 מיליארד דולרים בתחילת 1977 ל-900 מיליארד בסוף שנות השבעים. מפני שהצמיחה הכלכלית השיגה את הגידול בחוב, יחס החוב-תוצר ירד במקצת, מ-33.6% בתחילת 1977 ל-31.8% בסוף 1980.

ביטוח בריאות ורווחה

קרטר תמך ברפורמה במערכת הרווחה שתחסוך כסף ותעזור לסייע לנזקקים. ב-1977 סירב לתוכניות בריאותיות שכללו הרחבת הוצאות ובהמשך כשל בהעברת רפורמה לחיוב שכר מינימום בקונגרס. ב-1978, בתגובה ללחץ מצד חברי הקונגרס השחורים, הצליח קרטר להעביר בסנאט את חוק התעסוקה המלאה, אולם בגרסה מרוככת. באפריל 1976, הציע קרטר רפורמה בביטוח הבריאות שתכלול את רוב הסעיפים בהצעת חוק דו מפלגתית, שתתמוך בביטוח בריאות ממלכתי, כפי שדרש הסנאטור טד קנדי. אף על פי שלרוב האמריקנים היו ביטוחי בריאות דרך מדיקר, מדיקאייד או ביטוח פרטי, לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה לא היה כיסוי רפואי ב-1977. קרטר דחה את הגשת החוק בגלל דאגה מהגירעון. המחלוקת הובילה לקרע בין קרטר לקנדי.

ביוני 1979, הציע קרטר ביטוח בריאות מוגבל - חיוב המעסיקים לספק (ולשלם שבעים וחמישה אחוזים מהעלות של) ביטוח בריאות פרטי למקרים חריגים, בעיקר כיסוי לנשים בהריון ולילדים, הלאמת מדיקאייד והרחבתה לעניים ללא ילדים, והוספת כיסוי במקרים חריגים למדיקר. בנושא בטיחות וגיהות בתעסוקה, התרחשה התקדמות מסוימת. ממשל קרטר הצליח לפשט את התקנים ולמנוע חשיפה לחומרים מסוכנים, ובנוסף הרחיב את המודעות לסביבת עבודה לא בטוחה. רוב הרפורמות בוטלו לבסוף בגלל התנגדות קשה.

כלכלה: סטגפלציה, משבר האנרגיה ו"נאום החולי"

עם כניסתו לתפקיד, קרטר התמודד עם משבר האנרגיה. ייבוא הנפט עלה ב-65% מדי שנה מאז 1973. ב-1973, במהלך כהונת ניקסון, החליט ארגון אופ"ק להקטין את אספקת הנפט לשוק העולמי, בשל נטישת תקן הזהב שהובילה לעליית ערך הדולר, ובשל תמיכת אמריקה בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים. הדבר הוביל למשבר אנרגיה, שהוביל לעלייה חדה במחירי הנפט ולאינפלציה שפגעה בצמיחה. ממשלת ארצות הברית הנהיגה פיקוח מחירים על דלק ועל נפט, מה שהוביל למחסור בדלק ולתורים ארוכים בתחנות הדלק. התורים הופסקו לאחר סיום פיקוח המחירים על דלק, אולם הפיקוח על הנפט נותר בעינו עד לכהונתו של רייגן. המשבר העמיק וקרטר טען שמדובר בסכנה למדינה, מה שהוביל אותו לתכנן תוכנית לטיפול במצב.

כל אזרח אמריקני צרך פי שניים דלק מאזרחי מדינות מפותחות אחרים. קרטר שאף להקטין את הצריכה. הוא הצליח לשכנע את הקונגרס להקים את מחלקת האנרגיה של ארצות הברית למטרת שימור אנרגיה. עבור הצגת דוגמה אישית: על גג הבית הלבן הותקנו לוחות שמש לחימום המים, תנור עץ הותקן בחדר השינה, בחלק מהמחלקות הממשלתיות הופסקה אספקת המים החמים, וב-1979 ו-1980 לא הודלקו קישוטי חג המולד על מנת לחסוך בחשמל.

קרטר ביקש מהקונגרס להטיל פיקוח מחירים על אנרגיה, תרופות ומחירים לצרכן, אולם לא הצליח בכך. הקונגרס כן אישר ב-1975 חוק שימור אנרגיה, שהסמיך את הנשיאים לבטל פיקוח מחירים על נפט שהופק בתוך המדינה. ביולי 1979 ביטל קרטר את הפיקוח על נפט אמריקני כדי להעלות את התפוקה. ייבוא הנפט, שהגיע לשיא של 2.4 מיליארד חביות ב-1977 (חמישים אחוז מהתצרוכת), צנח בחצי עד ל-1983.

ב-1979 וב-1980, החל קרטר תהליך של הסרת הפיקוח מתעשיית הנפט. הוא עשה זאת בכך שביטל בקרה ממשלתית על הפקת הנפט. במהלך "נאום החולי" ביקש מהקונגרס להטיל מס על רווחים פתאומיים. אחת מהסיבות לכך הייתה ציפייתו שהסרת הפיקוח תוביל לעליית רווחים דרמטית בחברות הנפט. החוק הוטל על חברות הנפט ב-1980, אולם בוטל ב-1988 עם ירידת המחירים.

ביולי 1979 הגיעה התמיכה בקרטר לשפל חסר תקדים. משבר האנרגיה שהחל באותה השנה הוביל אותו לנאום כמה נאומים בהם הטיף לעם האמריקני לחסוך באנרגיה. לאחר ארבעה נאומים, הוא חש שהציבור כבר לא מקשיב לו. לאחר מכן נסע אל אחוזת קמפ דייוויד. קרטר כינס בקמפ-דייוויד עשרות אנשים: מושלים, חברי קונגרס, מנהיגי עובדים, אנשי אקדמיה ואנשי דת, בשביל לשמוע את ביקורתם על ממשלו. רבים טענו שארצות הברית חווה משבר אמון, זאת לאחר רצח קנדי בשנות השישים, מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט. ב-15 ביולי, אחרי תום הפסגה הזו, נשא קרטר לאומה נאום בו טען שיש משבר אמון חמור בקרב העם האמריקני. הנאום נודע כ"נאום החולי" (Malaise speech), זאת אף על פי שקרטר לא השתמש במונח בנאום.

בנוסף להכרזה על צעדים לטיפול במשבר האנרגיה, ובמחסור בנפט, אותן ייחס לצריכת יתר, הוא חלק עם הציבור חלק מהביקורת שהופנתה כלפיו, ואף הטיף לעם האמריקאי על כך שבמקום להעריך את העבודה הקשה והאמונה, יותר מידי אנשים מעריכים את עצמם על פי הישגיהם החומריים. אף על פי שבתחילה התקבל הנאום יפה בציבור, וקרטר חווה עלייה בסקרים, לאחר מספר ימים התהפכה דעת הקהל, והוא נתפס כהפגנה של פסימיות וחוסר מנהיגות. שלושה ימים לאחר הנאום, ביקש קרטר את התפטרותם של כל חברי הקבינט שלו, וחמישה מתוכם אכן התפטרו. קרטר מינה את המילטון ג'ורדן לראש הסגל שלו. הנאום והחלפת הקבינט התקבלו בזלזול מצד התקשורת.

כהונתו של קרטר מחולקת לשתי תקופות כלכליות שוות באורכן. בשנתיים הראשונות לכהונתו, התרחשה התאוששות מהמיתון של אמצע העשור, במהלכו נפגעו ההשקעות והאבטלה עלתה על תשעה אחוזים. בשנתיים האחרונות לכהונתו הייתה אינפלציה דו-ספרתית, שיעורי ריבית גבוהים, מחסור חמור בנפט וצמיחה איטית. התוצר צמח ב-3.4% בכל שנה (השיעור הממוצע לצמיחה) וממשל קרטר יצר יותר עבודות במגזר הפרטי בכל חודש מאשר כל ממשל פרט לזה של קלינטון.

כלכלת ארצות הברית, שצמחה בחמישה אחוזים ב-1976, צמחה בקצב דומה ב-1977 וב-1978. האבטלה צנחה מ-7.5% בינואר 1977 ל-5.6% במאי 1979, ומעל תשעה מיליון משרות חדשות נוספו, כשההכנסה החציונית למשק בית עולה בחמישה אחוזים. ההתאוששות בהשקעות, שהחלה ב-1976, התעצמה גם כן. ההשקעה צמחה בשלושים אחוזים עד ל-1979, מכירות הבתים עלו בשליש ב-1978, והתפוקה ומכירות המכוניות עלו ב-15%. פרט לשיעור התחלות הבנייה, שהיה מעט מתחת לרמת השיא של 1972, כל התחומים הללו הגיעו לשיאם ב-1978 או ב-1979.

משבר הנפט השני ב-1979 חיסל את הצמיחה, ושיעורי האינפלציה והריבית עלו, כשהם מחסלים את הצמיחה הכלכלית, יצירת המשרות וביטחון הצרכנים. המדיניות המוניטרית המרחיבה אותה אימץ ויליאם מילר, יושב ראש הפדרל ריזרב, הובילה לאינפלציה גבוהה מלכתחילה, כשהאינפלציה עולה מ-5.8% ב-1976 ל-7.7% ב-1978. הכפלת מחירי הנפט הגולמי בידי אופ"ק הובילה לעליית האינפלציה לרמה דו-ספרתית, כשהיא מגיעה ל-11.3% ב-1979 ול-13.5% ב-1980.

לאחר החלפת הקבינט באוגוסט 1979, מונה מילר לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית, ואילו פול וולקר מונה ליושב ראש מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב. וולקר הוביל מדיניות מוניטרית מצמצמת כנגד האינפלציה. המדיניות אמנם זכתה להצלחה, אולם הובילה למיתון חמור ולעלייה באבטלה. קרטר ניסה לקצץ בתקציב כדי לחסל את האינפלציה. האינפלציה ושיעורי הריבית הגיעו ל-18% בפברואר ובמרץ 1980. ב-14 במרץ 1980 קרטר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, להכריז על פיקוח על האשראי.

מדיניות וולקר וקרטר הובילה למיתון חד באביב 1980. קרטר הצליח להוביל לפיקוח על האשראי במאי, וביולי, ירד שיעור הריבית הממשלתית ל-11%, כשהאינפלציה יורדת מתחת ל-13% לשארית השנה. המיתון החד התרחש במהלך שנת בחירות, והוביל להפסד צורב. כבר ברבעון הראשון של 1981, חזרו שיעורי התעסוקה ורמת התוצר לרמתם לפני המיתון.

יוזמות אחרות

קרטר ביצע מספר רב של פעולות לצורך שמירה על איכות הסביבה, בתגובה למשבר האנרגיה ולזיהום האוויר, חתם קרטר על חוק האנרגיה הלאומי ועל חוק רגולציה למשאבי ציבור. מטרת חוקים אלו הייתה לעודד שימור אנרגיה ופיתוח מקורות אנרגיה טבעיים, כולל אנרגיה מתחדשת, כמו אנרגיית רוח ואנרגיה סולארית. בנוסף התקין מערכת חימום סולארית על גג הבית הלבן ב-1979, כדי לקדם את השימוש באנרגיה סולארית.

ב-1977, חתם קרטר על חוק שהטיל פיקוח על כרייה שעלולה לפלוט חומרים מזהמים. בדצמבר 1980 חתם על חוק שנועד להסדיר טיפול באתרים שנחשפו לחומרים מסוכנים. באותו חודש חתם על חוק שהקים רשויות פארקים לאומיות באלסקה, והקצה קרקעות ציבוריות לשירות היערות. החוק תרם 321,900 קילומטרים רבועים לקרקעות ציבוריות, ושליש מתוכן הוקצו לשמורת טבע באלסקה.

עם תחילת כהונתו, נשא ונתן קרטר עם הקונגרס כדי להקים מחלקת חינוך. באוקטובר 1979, חתם על חוק שהקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית. בנוסף הרחיב את התוכניות החינוכיות לעוד 43,000 ילדים. במהלך כהונתו, הוכפל אחוז ההשקעה בחינוך.

חוק פיתוח הדיור והקהילה ב-1977 הביא מענקים לאזורי פיתוח, הרחיב את הסיוע לנכים ולקשישים, וביסס את חוק ההשקעה בקהילה של 1978, שניסה למנוע מבנקים לסרב למתן אשראי לקהילות עניות. חוק מ-1978 מנע אפליה נגד נשים בהריון. חוק אחר מ-1978 הקציב סכומים להלוואות בריבית נמוכה לצורך התנעת עסקים. שכר המינימום הורחב גם לחקלאים, וחוק מ-1978 הגביר את האכיפה נגד אפליה מטעמי גיל במגזר הפרטי. בנוסף, בוטלה הדרישה לרכישת תלושי מזון, עבר חוק לסיוע למשפחות נזקקות עם עלויות החימום, ובנוסף הונהג חוק לתעסוקת צעירים.

ב-1978, עברו חוקים שהורידו את הרגולציה בענף התעופה האזרחית, בענף המשאיות, הרכבות, התקשורת והפיננסים. קרטר חתם על חוק שתיקן את חוק הביטוח הלאומי, הגדיל את התשלום לביטוח לאומי והקטין את הקצבאות. קרטר היה הנשיא הראשון שדיבר בנושא זכויות להט"ב. הוא התנגד לחוק שדרש למנוע מהומוסקסואלים ומתומכיהם ללמד בבתי ספר ציבוריים. ממשלו היה הראשון שנפגש עם פעילים בנושא. קרטר טען שהוא מתנגד לאפליה על בסיס העדפה מינית ושיש להגן בחוק על אנשים בעלי נטיות מיניות שונות.

מדיניות החוץ

זכויות אדם

נושאי החוץ בכלל, והמזרח התיכון בפרט, היו בעלי חשיבות גדולה בכהונתו של קרטר. קרטר התנגד לתורת הבלימה, המדיניות כלפי ברית המועצות. לקרטר לא היה ניסיון קודם בענייני חוץ, אולם בשל הרקע הדתי שלו הוא הביא עמו תפיסה שהדגישה את ענייני זכויות אדם וקידום השלום, ותחושת שליחות הדומה ברטוריקה שלה לזו של וודרו וילסון. זאת בניגוד לקודמיו, שהתעלמו מנושאי זכויות האדם בקרב משטרים שסייעו לארצות הברית. קרטר מינה את פעילת זכויות האזרח, פטרישיה דריאן, לסגנית מזכיר המדינה. בנוסף הפסיק קרטר את הסיוע לחמש מדינות מאמריקה הלטינית בשל הפרת זכויות אדם. הממשל הפסיק את התמיכה באנסטסיו סומוסה דביילה בניקרגואה וסייע לממשלת חזית הסנדיניסטית שעלתה במקומו. עיתונאי שעונה במהלך המלחמה המלוכלכת בארגנטינה טען שמדיניות קרטר היא הסיבה לשיפור הדרגתי במצב זכויות האדם באזור, וטען שקרטר הוביל לעליית המודעות לנושא בארצות הברית. כמו כן תמך בארגוני זכויות האדם בברית המועצות ואירח בבית הלבן דיסידנטים סובייטיים, בהם אנדריי סחרוב.

בז'ז'ינסקי התנגד לתמיכה בזכויות אדם מעבר לים והעדיף התמקדות בנושא המלחמה הקרה. העימות בין התפיסות הגיע לשיאו ב-1979, במהלך רצח העם בקמבודיה שבוצע בידי משטרו של פול פוט. לאחר שווייטנאם פלשה לקמבודיה, הצליח בז'זינסקי לשכנע את הממשל לא להכיר בממשלה החדשה בשל כך שנתמכה בידי ברית המועצות. קרטר הצליח לשכנע את הקונגרס להחזיר את הסנקציות על רודזיה. לחץ חזק מצד ארצות הברית והממלכה המאוחדת הוביל לקיום בחירות דמוקרטיות. בבחירות נבחר רוברט מוגאבה לראשות ממשלת זימבבואה, וממשל קרטר ביטל את הסנקציות והרחיב את הקשרים הדיפלומטיים. קרטר ניסה למנוע מצד הסובייטים להשיג דריסת רגל בזימבבואה ולקדם את השוויון הגזעי.

הסכסוך הישראלי ערבי והסכמי קמפ דייוויד

ראו גם – הסכם השלום בין ישראל למצרים והסכמי קמפ דייוויד

קרטר נכנס לתפקידו בעיצומו של משבר האנרגיה שבא בעקבות מלחמת יום כיפור. דבר זה הוביל לגישה ששמה דגש על ניסיונות להגיע להסכמי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה הערביות במקום פתרונות חלקיים. הגישה האישית שהביא קרטר למדיניות החוץ גם הובילה לשימת דגש על הבעיה הפלסטינית, שבממשלים הקודמים נראתה שולית. עם כניסת הממשל החדש לתפקידו עיקר המאמץ הופנה למען כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה בהשתתפות ישראל ומדינות ערב. בתחילת 1977, הופסקו הניסיונות לכנס את הוועידה. במרץ 1977 ביקר בבית הלבן ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. קרטר העלה בשיחה ביניהם עמדות שחלקן נתפסו על ידי הממשלה הישראלית כבלתי נוחות: הוא גרס כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבה את לב הסכסוך, התנחלויות מהוות "מכשול לשלום", והצהיר כי ארצות הברית מחויבת לתוכנית רוג'רס. קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף אש"ף בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול נורמליזציה וקיום קשרים דיפלומטיים. אחרי רבין ביקרו בוושינגטון גם נשיא מצרים אנואר סאדאת וחוסיין מלך ירדן, וקרטר נפגש בז'נבה עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד. המהפך בישראל ועלייתו לשלטון של מנחם בגין נראו בתחילה לממשל קרטר כנסיגה בתהליך. ביקורו של בגין בוושינגטון ביולי, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הפיג חלק מהחששות. אולם החלטת הממשלה על הקמת התנחלויות איששו אותן מחדש לפחות חלקית. במקביל לניסיונות לכינוס ועידת ז'נבה גיבש ממשל קרטר עם ברית המועצות נייר הסכמות בנוגע לסכסוך, לכינוס ועידת ז'נבה, ולהשתתפות הפלסטינית בה, מסמך שעם פרסומו עורר סערה.

לבסוף הצליח קרטר לשכנע את אנואר סאדאת, נשיא מצרים, לבקר בישראל. ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים, טרפו את הקלפים. הדבר הוביל לגינוי מצד הליגה הערבית, אולם להתקדמות במשא ומתן. כעבור חודשים אחדים נקלע המשא ומתן לקשיים וארצות הברית נקראה להתערב: בגין דרש ערבויות לביטחונה של ישראל, וסאדאת דרש נסיגה ישראלית מחצי האי סיני, בנוסף לאוטונומיה לפלסטינים. בינואר 1978 נפגש קרטר עם סאדאת באסואן והגיע עמו לנוסחה בדבר הכרה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ובמרץ נפגש בוושינגטון עם בגין לפגישה קשה, אחריה קרטר האשים את בגין בהכשלת המשא ומתן. בקיץ 1978 הגיע קרטר למסקנה שרק מהלך דרמטי יכול להחזיר את תהליך השלום למסלולו, ובניגוד לאזהרות חלק מיועציו שטענו שהסיכון גדול מהסיכוי, הוא החליט לכנס את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בהשתתפותו. לצורך כך הוא ניתלה בתקדים היסטורי של מאמצי התיווך של תאודור רוזוולט בין רוסיה ליפן ב-1905.

לחצו כדי להקטין חזרה

בקמפ דייוויד עם אנואר סאדאת ומנחם בגין.

ועידת קמפ דייוויד התכנסה ב-4 בספטמבר 1978. כיוון ששיחות ישירות בין בגין וסאדאת לא הביאו להתקדמות, לקח קרטר חלק פעיל ומרכזי בהפעלת הלחץ על שני הצדדים ובהבאת הסכם המסגרת, כולל פגישות עם שני המנהיגים. ב-12 בספטמבר הציע קרטר את הפרדת ההסכמים. ההסכם הראשון דן בנושא השטחים הפלסטיניים, יהודה ושומרון ורצועת עזה. ההסכם דרש בחירת גוף מייצג ומתן אוטונומיה לפלסטינים בנושאים עירוניים. חמש שנים לאחר מכן, יוכלו הצדדים לדון בנושאים. הפלסטינים והירדנים זעמו על מידורם מהמשא ומתן, וההסכם לא יצא לפועל. ההסכם השני דן בנושא הסכם בין ישראל למצרים, יחסי המדינות והנסיגה הישראלית מסיני. ב-17 בספטמבר המשלחות הגיעו לבית הלבן לחתום על ההסכם.

התגובה להסכם בעולם הערבי הייתה שלילית. סאדאת הותקף על כך שפנה להסכם שלא על דעת העולם הערבי ועל השלום עם ישראל. על פי הסכמי קמפ דייוויד הסכם שלום היה אמור להיחתם תוך שלושה חודשים, אולם השיחות הגיעו שוב למבוי סתום. ישראל דרשה שההסכם יעפיל על הסכמים אחרים של מצרים, גם על אלו עם מדינות ערב, ובנוסף לקבל גישה לנפט. קרטר הודיע שיערוב לאספקת הנפט הישראלית.

ממשלת ישראל אישרה את ההסכם, והכנסת אישרה אותו ברוב גדול. הממשלה המצרית התאכזבה מכך שההסכם היה נפרד מהשאלה הפלסטינית. בתחילת מרץ זימן קרטר אליו את בגין, ובעת ביקורו החליט קרטר שהגיע הזמן לצעד דרמטי נוסף. בניגוד לדעת רוב יועציו החליט שוב להטיל את מלוא כובד משקלו, ולצאת בעצמו לקהיר וירושלים בשביל ליישב את המחלוקות שנותרו בדרך להסכם. ב-8 במרץ יצא קרטר לקהיר שם קיבל את הסכמת סאדאת להצעותיו, בתיקונים קלים. במוצאי שבת 10 במרץ נחת קרטר בנמל התעופה בן-גוריון לביקור ששילב אירועים טקסיים עם משא ומתן של הרגע האחרון. בלילה האחרון לביקורו בישראל נראה היה שהשליחות שלו נידונה לכישלון. עם צאת מטוסו של קרטר חזרה למצרים התקשורת דיווחה על כישלון ההימור הענקי שקרטר לקח על עצמו. אולם קרטר הביא איתו הסכמות שהושגו ברגע האחרון. ההסכמות התקבלו על ידי סאדאת, וכך הודיע קרטר על השגת ההסכם, כשסאדאת לצדו. הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ על מדשאות הבית הלבן, והתמונה של בגין, סאדאת וקרטר בלחיצת הידיים המשולשת נכנסה להיסטוריה. קרטר זכה לשבחים על מעורבותו בנושא ההסכם, ונטען שללא מעורבותו לא היו הצדדים מגיעים להסכם.

מסיבות שונות ובהן הלחץ שקרטר הפעיל על ישראל במהלך ההגעה להסכם, ובפרט הבאתו לקדמת הבמה את גורל הפלסטינים, נתפס קרטר במידה רבה על ידי הציבור הישראלי, ועוד יותר מכך, על ידי יהודי ארצות הברית ואף על ידי האמריקאים עצמם, כנשיא עוין לישראל (בבחירות ב-1980 הייתה התמיכה בו על ידי יהודים הנמוכה ביותר במועמד דמוקרטי מאז שנות העשרים).

המלחמה הקרה

ראו גם – מבצע ציקלון

פורד וניקסון ניסו להגיע להסכם נוסף לניהול שיחות סאל"ט, להקטנת כמות הנשק הגרעיני שהיה בידי ארצות הברית וברית המועצות. קרטר קיווה להרחיב את השיחות, אולם ביקר את מדיניות זכויות האדם של ברית המועצות, בעיקר משום שהאמין שהציבור לא יתמוך במשא ומתן עם הסובייטים אם ייתפס כרך מדי. קרטר והמנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב הגיעו להסכם סאל"ט 2 ביוני 1979, שנפל שנה מאוחר יותר בעקבות הפלישה לאפגניסטן.

ב-27 באפריל 1978, ביצעו כוחות קומוניסטיים הפיכה באפגניסטן. המשטר החדש היה מפולג בין מתונים וקיצוניים אולם חתם על הסכם ידידות עם ברית המועצות בדצמבר. ניסיונות ההשקעה בחינוך חילוני וחלוקת האדמות מחדש לוו בהוצאות להורג של מנהיגים דתיים, והדיכוי הפוליטי גבר. הדבר הוביל למרד מצד המוג'אהדין. לאחר מרד באפריל 1979, נרצח נשיא אפגניסטן נור מוחמד טרקי בידי שותפו לשלטון - חפיזאוללה אמין - בספטמבר. אמין נחשב לשליט אכזרי וגם הסובייטים חששו ממנו, ואף טענו שהיה סוכן של ה-CIA. ב-25 בדצמבר 1979, לאחר שממשלתו של אמין איבדה שליטה על רוב המדינה, פלשו כוחות הצבא האדום לאפגניסטן, הוציאו את אמין להורג והחליפו אותו בבבראק קרמאל.

קרטר הופתע מהפלישה, בעיקר מפני שהיא התרחשה שלא על דעת גורמי המודיעין. באותם ימים היה עסוק בעיקר במשבר באיראן. הפלישה נחשבה לאיום לביטחון העולמי ולאספקת הנפט מהמפרץ הפרסי. בנוסף עלה החשש שברית המועצות תפלוש גם אל איראן ופקיסטן. בז'ז'ינסקי ראה בנושא חשיבות עצומה. הנושא נגע לממשלי קרטר ורייגן, שתמכו במוג'אהדין וחיזקו את פקיסטן.

בתגובה הכריז קרטר על הקפאת הסכמי סאל"ט 2, החזרת השגריר האמריקאי ממוסקבה והכריז על "דוקטרינת קרטר" על פיה תתייחס ארצות הברית לכל התערבות סובייטית במזרח התיכון כאיום ישיר על ביטחונה של ארצות הברית. הוחל רישום לגיוס, וקרטר הניע את החרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה שהתקיימה בקיץ 1980, חרם אליו הצטרפו מדינות נוספות, בהן ישראל. ראש הממשלה הבריטית מרגרט תאצ'ר תמכה בקרטר בהתלהבות, אף על פי שהמודיעין הבריטי טען שארצות הברית מפריזה באיום הסובייטי על אפגניסטן. ב-3 ביולי 1979 חתם על צו נשיאותי המאשר מימון כוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים באפגניסטן, ובנוסף קיבל התחייבות מערב הסעודית לממן גם מורדים. התמיכה במורדים עלתה בממשלו של רונלד רייגן, והגיעה לשלושה מיליארד דולרים. הסובייטים, לאחר מלחמת גרילה ממושכת, נסוגו ללא הישגים ב-1989. ההחלטה לסייע לאפגניסטן הובילה למכירת נשק באופן בלתי חוקי בשווקים ולעלייה באלימות. פקיסטן ניתבה את הנשק למורדים מוסלמים קיצוניים. קרטר לא התחרט על כך, וטען שמדובר ב"לוחמי חופש".

המהפכה האיסלמית באיראן ומשבר בני הערובה

ראו גם – המהפכה האיראנית, תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן, משבר בני הערובה באיראן

ההתנגשות הגדולה ביותר בנושאי זכויות אדם והאינטרסים האמריקאים במהלך כהונתו של קרטר הייתה באיראן. השאה האיראני היה בן ברית של ארצות הברית עוד מאז מלחמת העולם השנייה, ויחד עם ערב הסעודית היה אחד מעמודי התווך היציבים ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון. שלטונו היה אוטוקרטי ומושחת. בשנת 1978 ביקר קרטר בטהראן, שם שיבח את השאה מוחמד רזא שאה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש", הכרזה שהתבררה מאוחר יותר כקצרת ראות.

עם פרוץ המהפכה האיראנית, הממשל היה מפולג בנוגע לסיוע לשאה. מזכיר המדינה סיירוס ואנס טען שעל השאה לבצע רפורמות כדי להקל על האזרחים, ואילו בז'ז'ינסקי הציע חיסול מוחלט של המרידות וממשל צבאי. המסרים המעורבים שממשל קרטר העניק לשאה הובילו לבלבול מצדו. בספטמבר הוכרז שלטון צבאי בכל הערים המרכזיות, אולם דבר זה לא הצליח למנוע את השחיקה באיתנות המשטר, וב-16 בינואר 1979 נמלט השאה למצרים, ומשם נדד בין ארצות שונות. ב-1 בפברואר חזר האייתוללה ח'ומייני מגלות בצרפת והנהיג את המהפכה, וב-11 בפברואר הודחה ממשלת השאה. עד מהרה השתלטו הגורמים האסלאמיים על המהפכה ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית. לפי תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן, ייתכן ולממשל קרטר היה חלק בעצם המהפכה והפלת השאה.

קרטר סירב לאפשר לשאה להיכנס למדינה, גם לצורך טיפול רפואי. ב-22 באוקטובר, החליט קרטר להכניס את השאה לארצות הברית לצורך טיפול בסרטן. לאחר מכן עבר השאה לפנמה ב-15 בדצמבר 1979. בתגובה לכניסת השאה לארצות הברית, ב-4 בנובמבר, צרו מאות סטודנטים איראנים על השגרירות האמריקנית בטהראן, בעקבות קריאה של ח'ומייני לפגוע באינטרסים אמריקניים וישראליים, ובכך התחיל משבר בני הערובה באיראן. היה בכך שילוב של הפגנת כוח של השלטון החדש כנגד ארצות הברית, ונקמה על עשרות שנות תמיכה בשלטון העריץ של השאה. אחרי ששישה מהאמריקנים הצליחו לברוח בחסות המהומה, והנשים והאפרו-אמריקאים שוחררו לאחר מספר ימים, נותרו בשגרירות 52 בני ערובה. האיראנים דרשו:

החזרת השאה לאיראן לצורך משפט.
החזרת הונו של השאה לעם האיראני.
הודאה באשמה והתנצלות של ארצות הברית על פעולותיה באיראן.
הבטחה אמריקנית לא להתערב בענייני איראן בעתיד.

קרטר הטיל מיד חרם על יצוא הנפט האיראני, הקפיא נכסים איראנים בארצות הברית וגירש מהמדינה אזרחים איראניים, עוד ב-14 בנובמבר 1979. הנכסים המוחרמים היו בשווי של שמונה מיליארד דולרים. על אף מות השאה במצרים ביולי 1980, קרטר סירב לתנאים. קרטר פנה לתכנון פעולה צבאית לשחרור בני הערובה – החלטה שהובילה להתפטרות מזכיר המדינה ואנס. בליל 24–25 באפריל יצא מבצע טופר העיט לפועל, אולם מספר מסוקים שובשו בשל סופות חול, ומסוק אחד התרסק ושמונה חיילים נהרגו. האיראנים הציגו לראווה את המסוקים ואף את גופות החיילים האמריקאים שהושארו מאחור. הייתה זאת מכה קשה עבור אמריקה וקרטר בראשה.

אחרי מותו של השאה ביולי, ותחילת מלחמת איראן–עיראק בספטמבר 1980 הבשילו התנאים למשא ומתן על שחרור החטופים, אך הוא החל רק לאחר הפסדו של קרטר בבחירות – הפסד שפרשת בני הערובה תרמה לו רבות. בימים לפני כניסתו של רייגן לתפקיד, נפתח המשא ומתן לשחרור בני הערובה. לבסוף בני הערובה שוחררו ביום האחרון לכהונתו של קרטר, 20 בינואר 1981. קרטר חתם על צווים ששחררו נכסים איראניים ואת נכסי השאה, והבטיח שארצות הברית לא תתבע את איראן בנושא בני הערובה. איראן גם הסכימה להקציב חלק מהסכום (כשני מיליארד דולרים) כפיצוי לשבויים. קרטר קיבל את פניהם של השבויים בבסיס חיל האוויר האמריקאי בגרמניה.

מלחמת איראן–עיראק

לאחר המהפכה האיראנית, המשיך לראות ממשל קרטר את איראן כחומת מגן מול עיראק וברית המועצות, ולכן ניסה ליצור ברית אסטרטגית עם ממשלתה הזמנית של איראן בראשות מהדי באזרגאן. האיראנים היו מעוניינים במודיעין אמריקני על עיראק, ולכן האמריקנים הסכימו להעניק להם מידע על ההכנות הצבאיות של עיראק לקראת הפלישה לאיראן. במרץ 1979, הזהיר הפנטגון שעיראק מתכננת לפלוש אל ח'וזסתאן, המחוז העשיר בנפט באיראן, ומנסה לעודד התקוממות בקרב הערבים תושבי המקום. האיראנים עצמם לא פעלו בהתאם להנחיות, ולא היו מוכנים למלחמת איראן–עיראק. בספטמבר 1980 פלשה עיראק אל איראן, לאחר תקופת מתח בין שתי המדינות, כולל היתקלויות בגבול וקריאות מצד חומייני לשיעים למרוד במפלגת הבעת', כולל האשמות מצד איראן שעיראק מממנת מורדים באיראן. חוסיין שאף לכפות את הסכם אלג'יר על איראן, והמצב הלא יציב באיראן הוביל אותו לנסות לפלוש אליה.

המנהיגים האיראנים חומייני ועלי ח'אמנאי האמינו שארצות הברית נתנה לעיראק "אור ירוק" לפלישה, דבר אותו הכחישו אנשי ממשל. רוב העולם הערבי מאמין שארצות הברית תמכה בפלישה. האיראנים חשדו בשימוש בעיראק לצורך השגת קלף מיקוח בנושא בני הערובה עוד לפני הפלישה, כפי שכתב קרטר ביומנו באפריל 1980. הסיבות לכך היו שממשל קרטר שאף לפיוס עם עיראק. לאחר הניתוק ביחסי איראן-ארצות הברית, האמריקנים והעיראקים החלו בהתקרבות, ששיאו היה בנאום בו חוסיין גינה את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. ה-CIA שמר קשר עם האופוזיציה האיראנית, וגם זאת עודדה את חוסיין לפלוש. הפיכת נוז'ה הכושלת נגד חומייני רק החריפה את החשד האיראני בארצות הברית. באוגוסט, נסע חוסיין אל ערב הסעודית וח'אלד, מלך ערב הסעודית נתן את ברכתו לפלישה. בסיכומו של דבר, רוב החוקרים טוענים שארצות הברית לא אישרה את הפלישה לאיראן, בעיקר בשל הסיכון לבני הערובה.

ב-9 באפריל, התקבל מידע מודיעיני לפיו עיראק עשויה לפלוש לאיראן. ב-11 באפריל הבהיר ניתוח של ה-CIA שעיראק מתכוונת לפלוש באופן ודאי לאיראן ולהשיג תמיכה אמריקנית בנושא. קרטר עצמו טען שהחשש שבני הערובה יוצאו להורג במקרה של פלישה הייתה הסיבה לאישור מבצע טופר העיט ב-24 באפריל. ממשל קרטר זלזל ברצינות כוונותיו של חוסיין לפלוש לאיראן. עם תחילת המלחמה, נקט קרטר במדיניות נייטרלית. מדינות המפרץ הפרסי סירבו לסייע לעיראק במלחמה. באוקטובר ייעץ בז'ז'ינסקי לקרטר לנסות לסייע לאיראן כדי לאלץ את עיראק לסגת, כדי לחסום התפשטות סובייטית. ארצות הברית מנעה משלוחי נשק מירדן לאיראן, אולם אישרה משלוחי נשק ממצרים לעיראק, זאת בתמורה לכך שעיראק תחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם מצרים, שהייתה מבודדת מאז הסכם השלום עם ישראל. בנוסף הבטיחה ארצות הברית את יכולתה של עיראק לייצא נפט במפרץ. רונלד רייגן תמך בעיראק בהמשך המלחמה. מחלקת המדינה המליצה לתמוך באיראן לצורך פיוס עתידי. קרטר ביקר אותו על כך.

קובה ופנמה

קרטר קיווה להקל על היחסים עם מדינות אמריקה הלטינית, והצליח להגיע להסכמי טוריחוס-קרטר, שקבעו שפנמה תקבל את השליטה על אזור תעלת פנמה ב-1999. ההסכמים נחתמו בארוחת ערב ממלכתית שאירח הנשיא קרטר בבניין האיחוד הפאן אמריקאי, ב-7 בספטמבר 1977, ארוחה בה התארחו כל מנהיגי המדינות החברות בארגון מדינות אמריקה, ולמעשה כל מנהיגי המדינות של יבשת אמריקה.

הציבור האמריקאי, בעיקר השמרנים, התנגד להסכמים, וטען שקרטר מוותר על "נכס אסטרטגי". שמרנים ניסו להכשיל את ההסכם, וקרטר הטיל את כל כובד משקלו כשהשיג רק מעט יותר מהרוב של שני השלישים הדרושים כדי לאשרר את ההסכם בסנאט.

במהלך כהונת קרטר, התרחשה הגירה המונית של קובנים לארצות הברית וקרטר אישר זאת, בין 15 באפריל ל-31 באוקטובר 1980. הדבר נגרם בגלל הידרדרות הכלכלה הקובנית שהובילה למתחים באי ולבריחה של 10,000 קובנים לשגרירות הפרואנית. ממשלת קובה אישרה לרוצים בכך לעזוב, וכך החלה הגירה המונית, אותה ארגנו קובנים-אמריקנים. לאחר שהתברר שמספר רב מהגולים שוחררו מבתי כלא וממוסדות לחולי נפש, ההגירה פגעה בקרטר. לבסוף הסכימו שתי הממשלות באוקטובר 1980 לעצור את ההגירה. עד אז, כ-125,000 קובנים עברו לפלורידה.

המזרח הרחוק

ראו גם – יחסי ארצות הברית–סין

קרטר ניסה להמשיך את מדיניות ניקסון ולהתקרב אל הרפובליקה העממית של סין. ב-1979, הוא הציע הכרה דיפלומטית בסין. ההחלטה הובילה לעלייה בסחר בין ארצות הברית וסין. בינואר 1980, ביטל קרטר באופן חד צדדי את הסכם ההגנה האמריקני עם הרפובליקה הסינית, שבמהלך מלחמת האזרחים הסינית איבדה את שליטתה בסין היבשתית וגורשה לאי טאיוואן. הרפובליקנים השמרנים בהנהגת בארי גולדווטר ניסו לתבוע את קרטר בבית המשפט העליון על כך, אולם התביעה נדחתה על ידי בית המשפט אשר קבע שהנושא פוליטי ואינו שפיט. ארצות הברית המשיכה את קשריה עם טאיוואן.

ב-9 במרץ 1977, במהלך מסיבת עיתונאים, הודיע קרטר על כוונתו להסיג באופן הדרגתי את החיילים האמריקנים מקוריאה הדרומית כדי שהמדינה תוכל להגן על עצמה מפני קוריאה הצפונית. ב-21 באפריל 1978, הכריז קרטר על הקטנת החיילים האמריקנים שהוצבו בקוריאה הדרומית בשני שלישים עד לסיום השנה. בין 30 ביוני ו-1 ביולי 1977, נפגש עם פאק צ'ונג-הי, נשיא קוריאה הדרומית, ושוחח איתו על היחסים בין המדינות.

ממשל קרטר הגביר את מכירת הנשק לממשלת סוהארטו האינדונזית במהלך כיבוש מזרח טימור. בריאיון, טען סגן מזכיר המדינה ריצ'רד הולברוק שהיה זה אינטרס אמריקני: אינדונזיה הייתה המדינה בעלת האוכלוסייה החמישית בגודלה בעולם, לא הייתה מזוהה עם הגושים במלחמה הקרה, הפיקה נפט והייתה במקום אסטרטגי. במהלך כהונת קרטר, קיבל משטר סוהארטו האוטוקרטי כל שנה נשק בשווי של כשישים מיליון דולרים, כפול מתקופת פורד שנעשה עקרונית נגד מדיניות ההתחשבות בזכויות האדם של קרטר. בריאיון ב-2007, טען קרטר שלא תודרך כראוי בנושא מזרח טימור והיה עסוק בנושאים אחרים בעולם.

ביקורים בינלאומיים

קרטר נסע מחוץ לארצות הברית שתים עשרה פעמים ל-25 מדינות במהלך כהונתו.

	תאריכים	מדינה	ערים	פרטים
1	01 !5-11 במאי 1977	הממלכה המאוחדת	לונדון ניוקאסל	נכח בוועידת G7 השלישית. נפגש עם ראשי ממשלת יוון, בלגיה, טורקיה, נורווגיה, הולנד ולוקסמבורג, ועם נשיא פורטוגל. נאם בפגישת ראשי מדינות נאט"ו.
1	02 !9 במאי 1977	שווייץ	ז'נבה	ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא השווייצרי ועם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד.
2	03 !29-31 בדצמבר 1977	פולין	ורשה	ביקור ממלכתי. נפגש עם המזכיר הראשי.
	04 !31 בדצמבר 1977–1 בינואר 1978	איראן	טהראן	ביקור רשמי. נפגש עם השאה מוחמד רזא פהלווי ועם חוסיין, מלך ירדן.
	05 !1–3 בינואר 1978	הודו	ניו דלהי קרטרפורי	נפגש עם הנשיא וראש הממשלה. נאם בפני הפרלמנט.
	06 !3–4 בינואר 1978	ערב הסעודית	ריאד	נפגש עם המלך ח'אלד והנסיך פהד.
	07 !4 בינואר 1978	מצרים	אסואן	נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת ועם הקאנצלר הלמוט שמידט.
	08 !4–6 בינואר 1978	צרפת	פריז נורמנדי באייה ורסאי	נפגש עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן ועם ראש הממשלה רמון באר.
	09 !6 בינואר 1978	בלגיה	בריסל	נפגש עם המלך ועם ראש הממשלה. נכח בפגישות ועדת הקהילות האירופאיות והמועצה הצפון אטלנטית.
3	10 !28–29 במרץ 1978	ונצואלה	קראקס	נפגש עם הנשיא ונאם בפני הקונגרס.
	11 !29–31 במרץ 1978	ברזיל	ברזיליה ריו דה ז'ניירו	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא ארנסטו גייזל ונאם בפני הקונגרס.
	12 !31 במרץ–3 באפריל 1978	ניגריה	לאגוס	ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא.
	13 !3 באפריל 1978	ליבריה	מונרוביה	נפגש עם הנשיא.
4	14 !16–17 ביוני 1978	פנמה	פנמה סיטי	הוזמן לצורך חתימה על ההסכמים שאשררו את הסכמי תעלת פנמה. נפגש באופן בלתי רשמי עם נשיא ונצואלה, נשיא קולומביה אלפונסו לופס מיקלסן, נשיא מקסיקו חוסה לופס פורטייו, נשיא קוסטה ריקה רודריגו קראסו אודיו וראש הממשלה הג'מייקני מייקל מנלי.
5	15 !14–17 ביולי 1978	גרמניה	בון ויסבדן-ארבנהיים פרנקפורט מערב ברלין	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא ולטר של והקאנצלר הלמוט שמידט. נאם בפני אנשי צבא אמריקנים וגרמנים. נאם נאום לזכר הרכבת האווירית לברלין ונכח בוועידת ה-G7 הרביעית.
6	16 !4–9 בינואר 1979	צרפת	באס-טר גוואדלופ	נפגש באופן בלתי רשמי עם הנשיא ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, עם הקאנצלר הגרמני הלמוט שמידט ועם ראש הממשלה הבריטי ג'יימס קלהאן.
7	17 !14–16 בפברואר 1979	מקסיקו	מקסיקו סיטי	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא חוסה לופס פורטייו. נאם בפני הקונגרס המקסיקני.
8	18 !7–9 במרץ 1979	מצרים	קהיר אלכסנדריה גיזה	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת. נאם בפני אספת העם.
	19 !8 במרץ 1979	ישראל	תל אביב ירושלים	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יצחק נבון ועם ראש הממשלה מנחם בגין. נאם בפני הכנסת.
	20 !13 במרץ 1979	מצרים	קהיר	נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת.
9	21 !14–18 ביוני 1979	אוסטריה	וינה	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא רודולף קירכשלגר והקאנצלר ברונו קרייסקי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב כדי לחתום על הסכמי סאל"ט 2.
10	22 !25–29 ביוני 1979	יפן	טוקיו שימודה	נכח בוועידת G7 החמישית. ביקור ממלכתי. נפגש עם הקיסר הירוהיטו ועם ראש הממשלה מסיושי אוהירה.
10	23 !29 ביוני–1 ביולי 1979	קוריאה הדרומית	סיאול	ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פאק צ'ונג-הי ועם ראש הממשלה.
11	24 !19–24 ביוני 1980	איטליה	רומא ונציה	נכח בוועידת G7 השישית. ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה סנדרו פרטיני.
	25 !21 ביוני 1980	ותיקן	ארמון האפיפיור	נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
	26 !24–25 ביוני 1980	יוגוסלביה	בלגרד	ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא.
	27 !25–26 ביוני 1980	ספרד	מדריד	ביקור רשמי. נפגש עם חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד ועם ראש הממשלה אדולפו סוארס.
	28 !26–30 ביוני 1980	פורטוגל	ליסבון	ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אנטוניו רמליו איאנש ועם ראש הממשלה.
12	29 !9–10 ביולי 1980	יפן	טוקיו	ביקור רשמי. נכח בלווייתו של ראש הממשלה לשעבר מסיושי אוהירה. נפגש עם הקיסר הירוהיטו, עם נשיא בנגלדש, עם ראש ממשלת אוסטרליה מלקולם פרייזר, עם ראש ממשלת תאילנד ועם שליט סין חואה גוופנג.

האשמות וחקירות

בארט לאנס, אחראי התקציב בממשל קרטר, התפטר ב-21 בספטמבר 1977, בגלל האשמות בפעילות בנקאית מושחתת לפני מינויו. הוא היה אחד מחבריו הקרובים של קרטר. לאנס עמד למשפט אולם זוכה. הפרשה הביכה את קרטר, ובנוסף גם התרחשה מעט זמן לאחר פרשת ווטרגייט.

באפריל 1979, מינה גריפין בל, התובע הכללי, את פול קורן בתור יועץ מיוחד לחקירת הלוואות שניתנו לעסקי הבוטנים של קרטר בידי הבנק של בארט לאנס. בניגוד לתובעים המיוחדים שנקבעו לפרשת ווטרגייט, קורן היה יועץ מיוחד, ולכן לא יכול היה להגיש כתבי אישום אלא באישור סגן התובע הכללי. קרטר היה לנשיא המכהן הראשון שהעיד תחת שבועה כחלק מחקירה שלו עצמו. החקירה הסתיימה באוקטובר 1979, וקורן הכריז שלא נמצאו ראיות שהעידו שהלוואות מהבנק של ג'ורג'יה נמסרו למסע הבחירות של קרטר.

דייוויד מרסטון מונה בידי הנשיא פורד לכהן כתובע המחוז המזרחי של פנסילבניה. הוא חקר חבר דמוקרטי בבית הנבחרים עבור כסף שקיבל, שנטען שהיה חלק ממענק ממשלתי לבית חולים באזור. התובע הכללי בל פיטר את מרסטון. ב-1978 הפסיד חבר בית הנבחרים בבחירות, וכעבור שלושה חודשים הודה בניגוד עניינים, מה שהוביל למאסר על תנאי בן חמש שנים וקנס של עשרת אלפים דולרים.

הבחירות לנשיאות 1980

עם התקרבות מערכת הבחירות, עמד קרטר לנוכח התנגדות קשה, גם מתוך מפלגתו. משבר האנרגיה והמצב הכלכלי פגעו בו, והוא ספג ביקורת כיוון שלא הנהיג ביטוח בריאות ממלכתי. מהאגף הליברלי במפלגה צמחה התמיכה במועמדותו של אדוארד (טד) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא המנוח ג'ון פ. קנדי, כדי להחליף את קרטר. הפופולריות הדועכת של קרטר הניעה את קנדי לרוץ בבחירות המקדימות נגדו, ולהכריז על מועמדותו בנובמבר 1979. קרטר הרבה לפקפק במעשיו של קנדי במהלך ריצתו לנשיאות, ובנוסף לכך העדיף לעסוק במשבר בני הערובה באיראן במקום במסע הבחירות. קנדי ניהל קמפיין חלש ולכן לא אתגר בצורה משמעותית את קרטר, אולם הוא הצליח לזכות בניצחונות במספר מדינות, בהן ניו יורק, והמשיך במירוץ גם כאשר המינוי היה מונח כבר בכיסו של קרטר, ובכך פגע במעמדו. הוא אף ניצח בכמה מדינות לקראת סוף מערכת הבחירות. מועמדותו של קנדי בשלב המוקדם ערערה את התמיכה של האגף הליברלי בקרטר, אף במהלך הבחירות הכלליות לנשיאות, שהתקיימו בנובמבר 1980.

בבחירות המקדימות שערכה המפלגה הרפובליקנית, זכה רונלד רייגן, איש האגף השמרני במפלגה, אשר מונה למועמד הרפובליקני לנשיאות. ג'ון אנדרסון, איש האגף המתון במפלגה הרפובליקנית, שהפסיד לרייגן, פרש מן המפלגה הרפובליקנית והתמודד כמועמד עצמאי לנוכח חוסר שביעות הרצון הציבורית משני המועמדים של המפלגות המסורתיות. הסקרים בספטמבר העידו על שוויון בין רייגן וקרטר. קרטר פגע בדמוקרטים מסורתיים, כולל באיגודי העובדים והקתולים, ואילו רייגן משך את האוונגליסטים שתמכו קודם לכן בקרטר ב-1976. קרטר היה בטוח שהמדינה תסרב לשמרנות של רייגן, וקיווה לנצח בעזרת סימנים מעודדים בתחום הכלכלי ובנושא בני הערובה האיראנים.

קרטר עמד בפני אתגרים מן האגף השמרני (רונלד רייגן, הרפובליקני), המרכז (ג'ון אנדרסון, העצמאי) ואף מצידה הליברלי-פרוגרסיבי של המפה הפוליטית (אדוארד קנדי, הדמוקרטי). קרטר התמודד עם הכלכלה המוכה בסטגפלציה ועם משבר בני הערובה. לאחר שהכריז על גיוס, פגע בליברלים. מנהל הקמפיין של קרטר, טימותי קראפט, פרש מתפקידו כחמישה שבועות לפני מועד עריכת הבחירות הכלליות, בשל האשמות לא מבוססות בדבר שימוש בקוקאין. ב-28 באוקטובר, השתתפו רייגן וקרטר בעימות הנשיאותי היחידי במערכת הבחירות ההיא. רייגן עדיין פיגר בסקרים מאחורי קרטר. קרטר סירב להשתתף בעימות אליו הוזמן אנדרסון. בעימות היחידי שהתקיים בין רייגן לקרטר, הדף רייגן את כל האשמות קרטר בביטוי "הנה אתה שוב מתחיל", וחתם את העימות בשאלה לעם האמריקאי: "האם מצבכם טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים". הופעתו של רייגן בעימות וכישלונו של קרטר בשחרור בני הערובה הובילה לעלייה בתמיכה ברייגן.

חודשים אחדים לפני הבחירות הכלליות, הודלף לתקשורת סיפור אודות תקרית בין קרטר לארנב ביצות, במסגרתה צולם קרטר נאבק בארנב בעת שיט בסירת דיג. התקשורת התייחסה בהרחבה לתקרית ופרסמה קריקטורות המציגות את קרטר כחלש אופי וכפחדן. לנוכח אירועים אלו תדמיתו של קרטר התערערה לקראת הבחירות. רייגן קיבל 51% מהקולות ו-489 אלקטורים לעומת 41% מהקולות ו-49 אלקטורים לקרטר, ו-7% מהקולות לאנדרסון. קרטר זכה רק בשש מדינות שהגדולות בהן היו ג'ורג'יה מדינתו, ומינסוטה ממנה בא סגנו. במערכת בחירות זו השיגו הרפובליקנים רוב בסנאט, בפעם הראשונה מאז 1952. בנאום התבוסה שלו, הודה קרטר שנפגע מתוצאת הבחירות אולם הבטיח תקופת מעבר יציבה בין שני הממשלים.

לאחר הנשיאות

בשנת 1982 הקים את מרכז קרטר שמרכזו באטלנטה. המרכז פועל רבות בעולם השלישי ביישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. המרכז סייע בשיפור איכות החיים בשמונים מדינות שונות. כמו כן פעיל קרטר, במסגרת המרכז, בפיקוח על בחירות בארצות שונות, בהן גם הבחירות ברשות פלסטינית ב-1996, ב-2005 וב-2006. בשנת 1987, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.

דיפלומטיה וביקורת על מדיניות ארצות הברית

ב-1994 ביקש הנשיא ביל קלינטון מקרטר לצאת למשלחת בקוריאה הצפונית. ב-2010 נסע שוב לקוריאה הצפונית והביא לשחררו של אגלון מאלי גומז. במהלך המתיחות בין שתי המדינות ב-2017, המליץ קרטר על חתימה על הסכם שלום בין המדינות, וטען שהציע לממשל טראמפ את שירותיו כדיפלומט. ב-1994 עמד בראש משלחת לפתרון המשבר בהאיטי, והשיג הסכם לפירוק המשטר הצבאי והחזרת הנשיא המודח ז'אן-ברטראן אריסטיד. ב-1999 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית. באוקטובר 1984, הוכרז כאזרח כבוד של פרו. בפברואר 1986, לאחר שנסע לניקרגואה, הצליח קרטר להביא לשחרורם של פעילי אופוזיציה.

קרטר עורר את חמתם של ממשלי בוש האב והבן הרפובליקנים בכמה מפעולותיו, כגון פגישה עם יאסר ערפאת בשנת 1990, ביקור בקובה ב-2002 ושוב ב-2011, ובהתנגדותו הנוקבת למלחמת עיראק; כמו כן, פגישתו באפריל 2008 עם ח'אלד משעל מראשי החמאס, ועם בכירים נוספים בארגון. בספטמבר 1981 נפגש קרטר בפעם האחרונה עם מנחם בגין, ובמרץ 1983 נפגש במצרים עם חברי אש"ף. בדצמבר 2008 פגש בבשאר אל-אסד. בדצמבר 2006 יצא לאור בארצות הברית ספרו: "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד", שבו הטיל על ישראל במידה רבה את האחריות לכישלון תהליך השלום בינה לבין שכנותיה הערביות והפלסטינים. את עיקר האש משך השימוש מלבה היצרים בביטוי אפרטהייד.

ביולי 2007, הצטרף אל נלסון מנדלה בדרום אפריקה והצטרף לקבוצת מנהיגים עולמיים בדיונים על שלום. לאחר מכן ביקר בדארפור, קפריסין, קוריאה והמזרח התיכון. הוא ניסה לבקר גם בזימבבואה, אולם נעצר לפני שהגיע לשם בידי ממשלת מוגבה. בין 1995 ו-1996, כינס ועידות בנושא האלימות באפריקה. בנוסף טרם להסכם בין סודאן ואוגנדה. קרטר זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 על "עשורים של מאמץ בלתי נלאה למציאת פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולעידוד פיתוח כלכלי וחברתי". במהלך מבצע מבצע צוק איתן, בשנת 2014, מתח ביקורת על ישראל וקרא לנשיא ברק אובמה להכיר בלגיטימיות ארגון החמאס, בנימוק שביכולתו לשמש שחקן פוליטי באזור. באפריל 2015 סירבו נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להיפגש עם קרטר, בנימוק כי עמדותיו אנטי-ישראליות.

בשנתו הראשונה התחיל קרטר כשהתחייב לא לבקר את ממשל רייגן, הביע את תמיכתו לאחר ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן, ותמך במדיניות רייגן שהגדילה את הצבא. עם זאת, הוא ביקר את מדיניות רייגן במזרח התיכון. לאחר מכן הרבה לבקר את ממשל רייגן לאורכה של כהונתו. ב-1985, ביקר קרטר את רייגן על תמיכתו ביוזמת ההגנה האסטרטגית, ועל טענתו שישנה קנוניית טרור עולמית. קרטר גם הרבה לבקר את ממשל ג'ורג' בוש הבן, וממשל בוש מצידו טען שקרטר מעיד על אי רלוונטיות בקרב הציבור. בסוף כהונתו השנייה של בוש, טען קרטר בפני מגזין סורי שכהונתו של בוש מאכזבת.

אף על פי ששיבח את ברק אובמה עם תחילת כהונתו, הוא הביע את אכזבתו מכך שאובמה השתמש במזל"טים כנגד חשודים בטרור, על שהשאיר את מתקן המעצר בגואנטנמו פתוח, וטען שחשיפותיו של אדוארד סנודן בנושא מעקבים ממשלתיים חשפו שאין בארצות הברית דמוקרטיה מתפקדת. קרטר התנגד לפסק דין סיטיזנס יונייטד נגד ועדת הבחירות הפדרלית, שביטל כל מגבלה על תרומות של תאגידים ואיגודי עובדים למסעות בחירות, וטען שהדבר הופך את ארצות הברית למדינת שוחד. במהלך כהונת טראמפ, תמך קרטר בביצוע רפורמת הגירה.

פוליטיקה נשיאותית

בבחירות ב-1984 נחשב קרטר למועמד אפשרי, אולם לבסוף לא רץ ותמך בסגנו לשעבר מונדייל. לאחר שמונדייל נבחר להיות המועמד, ביקר קרטר את מסע הבחירות של רייגן, נאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית וייעץ למונדייל. בבחירות בשנת 1988, סירב קרטר להתמודד. לאחר ניצחון בוש בבחירות טען קרטר שיהיה לו קשה יותר מרייגן כנשיא מפני שאין לו את אותה כמות אהדה. בבחירות 1992 תמך במועמדותו של מושל ארקנסו, ביל קלינטון וביקר את רוס פרו. קרטר תמך באל גור לפני הבחירות בשנת 2000, וטען שגור היה אמור לנצח בבחירות. בבחירות של 2004, תמך קרטר בג'ון קרי ונאם בוועידה הדמוקרטית הלאומית. בנוסף הביע חשש מהטיית בחירות בפלורידה בהתחשב בבחירות 2000.

במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ב-2008, היו שמועות שקרטר תומך בסנאטור ברק אובמה ולא בהילרי קלינטון. במערכת הבחירות ביקר קרטר את ג'ון מקיין, שהגיב לו בחזרה, ודרש מאובמה לא לבחור בקלינטון כסגניתו. קרטר תמך במיט רומני הרפובליקני במהלך הבחירות המקדימות לקראת הבחירות ב-2012, והבהיר שתמך בו כיוון שהוא יהיה היריב הקל יותר עבור אובמה. קרטר ביקר את דונלד טראמפ לאחר שזה נכנס לבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית וטען שיפסיד, בטענה שהאווירה הפוליטית שונה מאשר בתקופתו. בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית תמך בסנאטור ברני סנדרס, ובהילרי קלינטון בבחירות הכלליות.

פעילויות אחרות

קרטר ביקר את ממשל בוש בנושא הטיפול בהוריקן קתרינה ושיתף פעולה עם נשיאים לשעבר כדי לסייע לנפגעי הוריקן הארווי והוריקן אירמה בחוף המפרץ ובטקסס, בנוסף לכתיבת מאמרים על האזרחים האמריקנים שסייעו לנפגעי האסונות.

השקפות אישיות

אף על פי שקרטר "התנגד באופן אישי" להפלות, הוא תמך בהפיכתן לחוקיות לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין רו נגד וייד ב-1973. כנשיא, הוא לא תמך בהעלאת המימון לשירותי ההפלות ספג ביקורת מצד האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. ב-2012, התראיין קרטר וטען שעל המפלגה הדמוקרטית להפוך ליותר מתנגדת להפלות. הוא טען שבכהונתו ניסה לצמצם מאוד את הצורך בהפלות, הקל על אימוץ ילדים והנהיג תוכניות סיוע, אבל שהוא מתנגד להפלות אלא במקרה בו חיי האם בסכנה, או שההיריון נגרם מאונס או גילוי עריות. הוא קרא למפלגה הדמוקרטית לאמץ את עמדתו לצורך הרחבת קהל הבוחרים.

קרטר נודע בהתנגדותו החריפה לעונש המוות, והביע זאת במהלך ריצתו לנשיאות, בדומה לג'ורג' מקגוורן, כמו גם בנאום קבלת פרס נובל שלו. גם וולטר מונדייל ומייקל דוקאקיס הביעו את התנגדותם. במכתב למושל ניו מקסיקו, ביקש מהמושל לחתום על חוק שמבטל את עונש המוות והופך אותו למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. ניו מקסיקו ביטלה את עונש המוות בתחומה ב-2009. קרטר ביקש גם להמתיק את הדין לרבים שהוצאו להורג. באוקטובר 2000, הודיע קרטר שהוא מנתק את קשריו עם הכנסייה הבפטיסטית הדרומית, בה היו חברים גם אביו וסבו, בגלל התנגדותה לנשים בתפקידי כמורה. כעבור כמה שנים, הצטרף למנהיגים עולמיים אחרים בהתנגדות לאפליית נשים בידי מוסדות דת. ב-15 ביולי 2009, כתב טור דעה על שוויון לנשים וטען שיש לבחור בשוויון על פני המנהיגות הדתית. קרטר טען שמדובר בהפרת זכויות אדם ובפגיעה בנביאים שקראו לשוויון. ב-2014, פרסם קרטר ספר על נשים ודת.

קרטר תמך באיסור על כלי נשק שמשמשים לתקיפה ובבדיקות רקע לרוכשי רובים. במאי 1994, יחד עם רונלד רייגן וג'רלד פורד, כתב לבית הנבחרים של ארצות הברית בתמיכה בחוק שיאסור על אקדחים חצי אוטומטיים. בפברואר 2013 טען שאם חוק איסור על נשקי תקיפה לא יעבור, יהיה זה בגלל התנגדות איגוד הרובאים הלאומי ולחץ על פוליטיקאים חלשים. קרטר טען שהוא תומך בנישואים חד-מיניים בטקסים אזרחיים. באוקטובר 2014 טען שיש להשאיר את הנושא להחלטת המדינות ולא הממשל. קרטר הוביל לוויכוח בספטמבר 2009 כשטען שרוב הטינה כלפי ברק אובמה היא בשל צבע עורו השחור. אובמה טען שהוא לא מסכים עם כך, אף על פי שהסכים שישנם אנשים שמתנגדים אליו בגלל הגזע שלו. בריאיון ב-2008 לאמנסטי, ביקר קרטר את מתקן הכליאה בגואנטנמו וטען שהוא פוגע ביסודות המדינה. בריאיון באוקטובר 2013, ביקר קרטר את חוק ביטוח הבריאות של אובמה וטען שביצועו לוקה בחסר. ביולי 2017 טען שיש לעבור למערכת ביטוח בריאות ממלכתית.

חיים אישיים

קרטר ורעייתו רוזלין היו ידועים בעבודתם ההתנדבותית, ותרמו לעניים רבים בג'ורג'יה. קרטר חובב ציור, דיג, נגרות, רכיבה על אופניים, טניס וסקי. הוא גם חובב שירה, בעיקר את זאת של דילן תומאס. במהלך ביקור בממלכה המאוחדת ב-1977, טען קרטר שיש להנציח את תומאס בפינת המשוררים במנזר וסטמינסטר, דבר שהתרחש ב-1982. קרטר הוא נוצרי אדוק מגיל צעיר. הוא מלמד בכנסייה ודיאקון בכנסייה המקומית שלו. כנשיא, הוא התפלל כמה פעמים ביום. הוא הושפע מדרשה ששמע מגיל צעיר: "אם אי פעם תיעצר על היותך נוצרי, האם ישנן מספיק ראיות כדי להרשיע אותך?". קרטר קירב את הנצרות האוונגליסטית אל מרכז הפוליטיקה האמריקנית במהלך כהונתו.

משפחה

לקרטר היו שלושה אחים קטנים שמתו מסרטן הלבלב: האחיות גלוריה (1926–1990) ורות' (1929–1983) והאח בילי (1937–1988). לקרטר ורוזלין נולדו שלושה בנים, בת אחת, שמונה נכדים, שלוש נכדות ושני נינים. את יום הנישואין השבעים שלהם חגגו ביולי 2016, ובכך הפכו לזוג הנשיאותי הנשוי הכי הרבה זמן. נישואיהם ארכו 77 שנים, עד למותה של רוזלין ב-2023. בנם ג'ק קרטר ניסה להתמודד לסנאט ב-2006 אולם הפסיד. נכדו ג'ייסון כיהן כסנאטור בג'ורג'יה וניסה להתמודד לתפקיד מושל ג'ורג'יה ב-2014, אולם הפסיד. ב-20 בדצמבר 2015, הכריז קרטר שנכדו ג'רמי מת ממחלה עלומה.

בתו של קרטר, איימי, גרה בבית הלבן במהלך כהונת אביה. היא זכתה לתשומת לב תקשורתית רחבה, כיוון שמאז כהונתו של ג'ון פיצג'רלד קנדי לא גרו ילדים בבית הלבן.

אחיו של קרטר, בילי, משך הרבה תשומת לב במהלך כהונתו של קרטר בגלל התנהגותו הצבעונית. בתחילת 1977, החל בילי לפרסם בירה. בנוסף הטיל את מימיו בנמל תעופה לעיני עיתונאים. בסוף 1978 ובתחילת 1979, ביקר בלוב שלוש פעמים וקיבל מהם מענק^{[דרושה הבהרה]}. הדבר הוביל לחקירה בסנאט.

ב-12 באוגוסט 2015 חשף כי הוא חולה במלנומה, שהתפשט לכבד ולחלקים מסוימים במוחו. הוא החל טיפול שבראשיתו כלל ניתוח, ולאחר מכן אימונותרפיה ורדיותרפיה. שני הוריו וכל אחיו גם חלו בסרטן. ב-6 בדצמבר 2015 הודיע כי הסרטן נעלם מגופו וכי כעת הוא בריא. ב-20 בינואר 2017, בגיל 92, הפך קרטר לנשיא המבוגר ביותר שנכח בהשבעה נשיאותית.

תדמיתו ומורשתו

בעקבות פרשת ווטרגייט קרטר נתפס בעיני הציבור כאדם כן, ישר ובעל כוונות טובות. עם תחילת כהונתו זכה לתמיכת 66% מהציבור אולם ירד ל-34% בלבד עם תום כהונתו, כש-55% מהציבור מתנגדים אליו. ב-1980, הציג את עצמו מושל קליפורניה רונלד רייגן כאדם קליל ובטוח בעצמו, בניגוד לקרטר, הרציני והמופנם. קרטר, ששם לב לפרטים, ונראה פסימי, חלש ולא החלטי, עמד בניגוד לקסמו של רייגן ולאופטימיות שלו. רייגן השתמש בבעיות הכלכליות, במשבר בני הערובה ובחוסר שיתוף הפעולה בוושינגטון כדי להציג את קרטר כמנהיג חלש ולא משפיע. כמו קודמו, פורד, קרטר לא כיהן כהונה שנייה כנשיא. מבין אלו שגם נבחרו לנשיאות, היה קרטר הראשון מאז הרברט הובר ב-1932 שהפסיד. כ-31% מהציבור תמכו בקרטר לפני הבחירות ב-1980, אולם ב-2009, הוא זכה לתמיכה של 64% מהציבור על פעולותיו כנשיא.

הסרט "ערוצים חשאיים - מחיר השלום" נותן לקרטר קרדיט על מאמציו להשגת הסכמי קמפ דייוויד בין ישראל ומצרים. קרטר זכה לכמה פרסים לאחר סיום כהונתו, וכמה מוסדות ומקומות נקראו על שמו. הספרייה הנשיאותית על שמו נפתחה ב-1986. ב-1998, הכריז חיל הים על צוללת שתיקרא על שמו של קרטר. היא אחת מכלי השיט המעטים שקרואים על שמו של אדם חי. בנוסף לכך קיבל באותה שנה את פרס האו"ם לזכויות אדם, ואת מדליית הובר למהנדסים שתרמו לעולם. קרטר זכה בשני פרסי גראמי עבור ספריו המוקלטים. שדה התעופה באמריקוס, ג'ורג'יה נקרא על שמו החל מ-2009.

רשימת פרסים בהם זכה

פרס נובל לשלום (2002)
הפרס ההומניטרי ע״ש אלברט שווייצר (1987)
מדליית הובר (1998)
פרס פולברייט (1994)
פרס קטלוניה הבינלאומי (2010)
Financial Times Person of the Year (1976)
מדליית אודובון (1994)
הצלב הגדול של אות הכתר הבלגי (2011)
דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת נאנג'ינג (2012)
פרס אנסל אדמס (1982)
American Library Association Honorary Membership (1994)
פרס השלום ע״ש פליקס הופואה-בואני (1994)
פרס אינדירה גנדי (1997)
פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם (1998)
עיטור ארבע החירויות - מדליית החירות (1995)
American Peace Award (2009)
International Mediation medal (1979)
פרס גראמי
דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אלברטה
מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין
מדליית החירות הנשיאותית
דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת חיפה
פרס דלתא להבנה עולמית
מסדר וסקו נונייס דה בלבואה
מסדר הנילוס
מדליית החירות של פילדלפיה
מסדר מנואל אמדור גוררו
מדליה לשירות הביטחון הלאומי
מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה
מדליית המערכה האמריקנית
מדליית הכבוד של האליס איילנד

קישורים חיצוניים

ג'ימי קרטר, ברשת החברתית פייסבוק
ג'ימי קרטר, ברשת החברתית Goodreads
ג'ימי קרטר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ימי קרטר, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'ימי קרטר, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
ג'ימי קרטר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'ימי קרטר, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ימי קרטר, באתר Songkick (באנגלית)

רשמי

אחר

אמנון לוי, קרטר מחכה לרבין, חדשות, 15 בדצמבר 1989 - ריאיון
ביוגרפיה כרונולוגית של קרטר (אורכב 15.06.2004 בארכיון Wayback Machine) מאתר ה-PBS (באנגלית)
חמישה עשורים של יחסי ישראל ארצות הברית
ג'ימי קרטר, באתר פרס נובל (באנגלית)
עקיבא אלדר, ריאיון עם ג'ימי קרטר, שלא נבהל מליכודניקים, באתר הארץ, 13 בפברואר 2009
עקיבא אלדר, ג'ימי קרטר: "מודאג מהאפשרות שהסכם השלום בין ישראל למצרים יבוטל", באתר הארץ, 25 באוגוסט 2011
עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה
ג'ימי קרטר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'ימי קרטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ג'ימי קרטר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ג'ימי קרטר (1924-), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

This article uses material from the Wikipedia עברית article ג'ימי קרטר, which is released under the Creative Commons Attribution-ShareAlike 3.0 license ("CC BY-SA 3.0"); additional terms may apply (view authors). התוכן זמין לפי תנאי CC BY-SA 4.0 אלא אם כן נאמר אחרת. Images, videos and audio are available under their respective licenses.
®Wikipedia is a registered trademark of the Wiki Foundation, Inc. Wiki עברית (DUHOCTRUNGQUOC.VN) is an independent company and has no affiliation with Wiki Foundation.