בית קפה וינאי

הסופר בן־העיר פטר אלטנברג תיארו כמקום שהוא "לא לגמרי בבית וגם לא ממש בחוצות העיר".

לפי התיאור המסורתי, הקפה הופיע בעיר לעקבות קרב וינה שבסיומו נמצאו כמה שקים עם פולי קפה. בשנת 1891 באותו מקום הוקם מפעל של יוליוס מיינל. עדויות היסטוריות מוכיחות שבית קפה ראשון הוקם בעיר בשנת 1685 על ידי יורי פרנץ קולצ'יצקי.

בניגוד למקובל בבתי קפה אחרים, בבית קפה וינאי זהו עניין שבשגרה שסועד יישב במקומו משך שעות רבות בעודו קורא בעיתוני היום, וזאת לאחר שהזמין כוס קפה אחת בלבד. עובדה זו היא שאפשרה לאמנים, סופרים ואנשי רוח ליצור בבתי הקפה של וינה את אחת מפסגות התרבות האירופאית, בעיקר בתקופת מפנה המאה העשרים.

עשייה תרבותית

בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים פקדו כמה מאנשי הרוח המובילים של אוסטריה באופן קבוע את בתי הקפה בווינה, ואלה שימשו בעבורם לא רק מקום למפגש ולשיחה, כי אם מקום עבודה ממש. כתב העת הנודע הלפיד (Die Fackel) שערך ופרסם העיתונאי, הסופר והמשורר המשפיע קרל קראוס נכתב ברובו בבתי קפה בווינה. בין אנשי הרוח האחרים שיצירתם נקשרה בתרבות בתי הקפה ניתן למנות את ארתור שניצלר, ליאו פרוץ, יוזף רות, אלפרד פולגר, פרידריך טורברג ואגון ארווין קיש. סצנת בתי קפה התקיימה באותה העת גם בפראג.

צורת הגשת הקפה

לפי המקובל בבתי קפה וינאיים, ביחד עם הקפה מגיש המלצר כוס מים קרים וטריים, אשר נשתים ביחד עם הקפה או לאחריו. בבתי קפה אחדים מביא המלצר מים לסועדים המאריכים בביקורם, אפילו כשלא נתבקש. הסיבה המקורית להגשת המים כמעט ונשכחה בינתיים: בעבר, כאשר היה הקפה יקר מאוד וההנאה ממנו הייתה שמורה לבני אצולה בלבד, לא היה זה לפי כבודם ללקק את הכפית או להניח אותה פשוט בצלוחית, ליד כוס הקפה. משום כך הגישו עם הקפה כוס מים, שבה הונחה הכפית.

בבתי הקפה הווינאים הומצא האיינשפנר, וריאציה של המוקה המוגש בכוס זכוכית, עם חלב ובתוספת קצפת.